יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

דברי סיכום המסע - מפי ראש המשלחת יעל מטלון

משלחת רבין היקרה,
תם ולא נשלם המסע שלנו לפולין. מסע שכלל הכנה ארוכה ומפורטת בבית הספר ושיאו היה על אדמת פולין.  מסע שבעיני רבים הינו אחת ההתמודדויות המשמעותיות ביותר שחווה תלמיד במהלך שנותיו בתיכון.
נפלה בידי הזכות להוביל אתכם למסע המיוחד הזה. משלבי ההכנה – אליה נכנסתם מלאי שאלות, חששות, תהיות.  במהלכו פגשתם   בסיפור ההיסטורי הגדול ובתוכו בסיפורים האישיים. והמשכתם  לשאול, לחשוב ולברר.
במהלך המסע צחקנו, בכינו, קיטרנו על הקור, דברנו, שתקנו, כעסנו וניסינו להבין.
ביחד חווינו רגע שיא באוושוויץ,  עת נודע לנו שגלעד שליט עבר לידיים ישראליות. רגע בו הוארה בזרקור הייחודיות של החברה הישראלית, שאנו חלק ממנה. החברה, שאנחנו מרבים לקטר עליה. החברה המורכבת מכל אותם אנשים שלא נחו ולא שקטו עד שראו את גלעד שב לחיק הוריו. ולא יכולנו שלא להזיל דמעה ולשיר "כי כולנו ריקמה אנושית אחת חיה...".
כאמור, מסענו היה בעקבות האדם. ראינו לאילו תחתיות שאול הוא יכול להגיע, כמה שפל, נבזה ונאלח הוא יכול להיות ובאיזו צדקנות  הוא יכול לעטוף שפלות זו, ראינו, כאבנו  ולא הצלחנו להבין... מנגד קבלנו לאורך כל הדרך תזכורות שאפשר גם אחרת. שאפשר לבחור בטוב. נראה לי שלא מקרה הוא, שאתמול קבלתי את המצגת על חסידת אומות העולם- אירנה סנדלר המצ"ב.
תודה לכם על שהייתם כאלה מקסימים, על שבכל מקום ומפגש עם אנשים, גרמתם לי להיות  גאה בעובדה שאתם תלמידי . על שהייתם רגישים, חמים וטובים!!! רוצה להודות גם לצוות המדהים שלנו לאשירה, לגיל, לאסנת ולשי שהיו שם בשבילכם בכל מאודם, ברגישות, בחום, במקצועיות ועם הרבה  אהבה שכל כך הייתם זקוקים לה. אני רוצה להודות גם   למדריכים מודי וחיים, שחיו את ההסברים והצליחו בדרך מופלאה  להכניס אותנו לתקופה, כדי שאולי נבין קצת יותר את  גודל האבדון, גודל הטרגדיה ואת גודל הזוועות שנעשו שם על אדמת פולין.
תודה לקורין הרופאה , לגיא הקבט ולהורים המקסימים: שי, אייל, תמר, שלומית ודודי. בנוכחותכם ובהשתתפותכם עימנו תרמתם המון והיה לנו מאד נעים במחיצתכם.
עכשיו הזמן להתחיל לעבד ולנסות לעכל. אתם מוזמנים לחזור לעבודות שהכנתם לפני המסע. במהלך השבוע הבא תקבלו את הפורמט בו אנחנו מבקשים להעלות אותן לפינת הזיכרון עליה דברנו וכן את תוכנית ההמשך.  
כמו כן, אעבור על התמונות, אמיין ואעלה אותן  לפי ימים לפייסבוק. בכלל זה המקום לומר  תודה מיוחדת לאסנת על פתיחת וניהול  הבלוג. הבלוג  ימשיך להיות במה פתוחה למחשבה ולשיח , ואילו עמוד הפייסבוק ישמש להעלאת תמונות ולשיתוף של כולנו כך  שהנכם מוזמנים לכתוב, להפנות חברים והורים וכן לשתף בתמונות שצולמו על ידיכם.
כמו אחרי כל מסע, אני רוצה לסיים בציטוט מתוך דבריה של דוניה רוזן , ניצולת שואה, לימים מנהלת המחלקה לחסידי אומות העולם, שכתבה בהיותה ילדה בשנת 1945 בפולין: "...רוצה אני שתקימו לנו יד מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה העולם כולו פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים, כי מאמינה אני באמונה שלמה, שרק מצבה כזו עשויה להבטיח לכם ולילדכם עתיד טוב יותר ואז לא ישוב אותו רשע שהשתלט על העולם והפך את החיים לגיהינום".
אוהבת אתכם,
יעל

יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

קטע שנכתב לקבלת שבת בוארשה - ענת שניידר

" בשבילו נפשך נשמרת, הרי קרובה היא השעה עד ששדוד בזרועותייך יפול בסוף הדרך כשישובו לגבולם".
במפגש ההכנה האחרון, כאשר ישבנו לבנות את הקבלת שבת הכנסנו תפילה לחזרתו של גלעד שליט. אתם מבינים, מי יכל לנחש שברגעים ההם ממש נסגרה עסקה להחזרתו לאחר 5 וחצי שנים ארוכות מידי. מי יכל לנחש שביום ההיסטורי של חזרתו לארץ נבקר במחנה ההשמדה אושוויץ שבו ושבכמותו היו שבויים במשך שנים רבים מבני עמנו, שבויים בגופם, בנפשם, ללא יכולת להגן על עצמם ואף ללא סיבה להאמין שמישהו יבוא ויציל אותם, שמישהו יראה בהם חלק מעצמו ואם הם יאבדו חלק ממנו יאבד גם. דווקא שם, במקום הארור הזה בעוד אנו עומדים חבוקים ומחזיקים בגאווה את דגל המדינה שלנו, מדינת ישראל, התבשרנו כי הוא בא הביתה. אתם מבינים, באותו הרגע ראיתי מולי כ- 100 לבבות בערך פועמים לשניה אחת באותו הקצב, מרגישים לרגע את אותה צמרמורת, אותה תחושה שעולה במעלה הגרון.   אז כן, היו בעד העסקה והיו נגד העסקה, אך באותו הרגע אני מרשה לעצמי לומר שכולם הרגישו חלק ממשהו גדול הרבה יותר ולמשהו הזה קוראים מדינה. אותה המדינה שהיתה כל כך חסרה לבני עמנו השבויים והנרצחים בהמוניהם על האדמה בה עמדנו.
גלעד נפל בשבי בהיותו חייל בצבא ההגנה לישראל ומדינתו דאגה לו, העם היושב בטוח במדינתו דאג לו, דאג להחזירו הביתה, אל חיק משפחתו, אל הוריו אביבה ונעם ואל אחיו ואחותו. הלוואי והתאקלמותו חזרה בארץ תעבור בקלות, שיחזור אל מסלול חיים נורמלי, שיצליח לא לתת לשנות השבי הנורא לנהל את חייו. גלעד, שא ברכה עמוקה וכנה מכולנו וחזור למדינה בה חיים את החיים כמו שהם, עצב ושמחה, אך העיקר שהיא המדינה שלך, ושלנו. בה אתה חופשי, ואנחנו חופשיים.
אמא שלי אמרה לי בטלפון " איזה חזק הוא נראה בחדשות" ואני אומרת רק דבר אחד, תודה לך גלעד שהיית חזק.                         


הקטע אשר הקראתי בקבלת שבת במקום תפילה לחזרתו של גלעד שליט מהשבי.
ענת שניידר.                                                                                                                                                                                 

מכתב סיכום - להב רוזנברג

2011\10\23
                                                                                                               המשלחת לפולין
לקבוצה הכי מדהימה בעולם,
לפני כחודשיים נפגשנו בפעם הראשונה כקבוצה במסגרת הסמינרים של המסע לפולין. את רובכם אני לא הכרתי, אך עם הזמן היינו אף חברים טובים! בהתחלה, אני מודה, חשבתי שנפלתי על קבוצה שהיא לא להיט, בלשון המעטה, אך אט אט הבנתי שאתם אחת הקבוצות אם לא – ה .
התחלנו את המסע עם חששות רבים, אך עם העזרה שנתנו אחד לשני הצלחנו להתמודד עם הרגעים הכי קשים.
אני באתי לפולין בעקבות הרצון לגלות מחדש את שורשי הפולנים ומחלקם גם היהודיים.
אני חושב שאחד מהרגעים הכי קשים שעברנו, הוא בין היתר קבלת המכתבים מהבית. ראיתי איך כולם בכו והתרגשו, אפילו יותר מרגעים במסע עצמו. אני מודה, גם אני הזלתי דמעות. הדמעות שלי התחלקו מכאבם לשתיים. מהמכתב שאמי כתבה לי ומסבתא שלי. אני איבדתי את סבתא שלי לפני חודש וחצי, כשהיא נפטרה מסרטן. את המסע הזה, בין היתר, עשיתי בשבילה, כי אני יודע שהיא לא הייתה רוצה שאני אוותר על מסע שכזה, למרות שאני כן העדפתי.
לסיכום, הייתם קבוצה אחת מדהימה ולא הייתי מחליף אתכם בעד שום דבר בעולם! חיזקתם אותי אישית ברגעים הכי קשים שעברנו פה וצחקנו ברגעים הכי טובים!  עכשיו, כל אחד הולך לדרכו ועוד מעט אנו נפרדים והולכים לצבא. אני מקווה שאף אחד לא ישכח את מסע זה, כי "לעם בלי היסטוריה – אין עתיד!". אני חושב שהמסע הזה היה שווה כל שקל שהוצאנו מכיסינו גם אם לחלקינו זה היה קשה, ואני יודע שהיה קשה.
אני מקווה שלא נשכח מה שראינו במסע, כי אנו לא יודעים אם כבר מחר יישאר דבר ממה שראינו. גם תפקידינו הוא להעביר את מה שראינו הלאה, וזהו לא רק תפקידם של ניצולי השואה, אשר הולכים ומתמעטים.
מקווה שלא נשכח בחיים את המסע הזה, שהוא ייחרט לנו בזיכרון ושהיה לנו מסע משמעותי!
אסור לנו לשכוח ש"כולנו רקמה אנושית אחד חיה" !
שמרו על קשר.
אוהב אתכם,
להב רוזנברג.
  • הקבוצה של אשירה -

יום שני, 24 באוקטובר 2011

חזרנו לארץ

זהו. המטוס נחת, כולם חזרו הביתה ועכשיו מתחילה ההסתגלות לשגרה, חזרה לחיים רגילים, עיכול כל המאורעות שעברו עלינו בשבוע האחרון ועיבוד החוויות המרובות.
מקווה לקבל עוד תגובות מהמשתתפים במסע כדי שאוכל לפרסם ולשתף את כולם. היה לי העונג להיות איתכם.

מאחלת לכולם המשך שנה מוצלחת ביב'
אוהבת, אסנת

יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

סיפור כיסוי - מיקה פרץ


"סיפור כיסוי"
הגענו לורשה. מסתכלת על העיר הכל כך יפה הזאת, כל כך מודרנית וכל כך מתחדשת ומתפתחת ואז זה מכה בי – כמעט ואין זכר בעיר לאירועי השואה והרצח שאירעו בה. הרוב המוחץ של הבתים הוא בן פחות מ-70 שנה, הכל חדש. הבנתי פתאום שהעיר ורשה שעליה נרצחו בני עמי והעיר ורשה שאני צועדת עליה הן שונות מכל בחינה. אז אין פלא שאני לא מצליחה להתחבר כל כך בקלות. אני מסתכלת בשעון כדי לבדוק עוד כמה זמן נשאר עד ההגעה למלון ואני מרגישה רגשות אשמה ענקיים, להם לא הייתה האפשרות הזאת להסתכל בשעון בידיעה שעוד 3-4 שעות הם יגיעו למלון עם מים חמים, אוכל ומיטות נוחות.
אחרי זמן חופשי בעיר העתיקה ואחרי הקניות אנחנו מתחילים את סיפור הגבורה בעיר. הסיפור שידוע לכולם על מרד גטו ורשה. הנאצים היו אנושיים, איך אחרת אפשר להסביר את העובדה שהם מתו שם בידי המורדים, הם פחדו, הם ברחו – הם הפעילו שיקול דעת. מכונות לא מפעילות שיקול דעת, מכונות לא נסוגות, אם אומרים להן לתקוף הן הורגות, אם אומרים להן להילחם עד שייהרסו הן מבצעות זאת בלי לחשוב. הנאצים חשבו. זאת הייתה אשמתם, התירוץ של "קיבלנו הוראות מגבוה" לא תופס יותר. "גבוה" לא היה מצווה עליהם לברוח מיהודים. תפסתי אתכם על חם.
ואז נשאלת השאלה "אם הם הפעילו את החשיבה שלהם, מדוע הם לא עשו זאת הרבה לפני?" או לחילופין " איך הם נתנו לשטיפת המוח הזאת להתקיים/ לאיזה פנאט לנתב אותם כמו בובות על חוט על מנת להשמיד עם" ?!?!

גיל ריב האבא כותב

אני כל הזמן חושב על הילדים שלי.
כשהייתי פה בביקורי הראשון...עוד לא היו לי ילדים.מדהימה התחושה הכול כך שונה ואחרת שאני חש היום,נוכח כל המקומות בהם אנו מבקרים כשיש לי ילדים ,היום,כשאני אבא. אינספור פעמים אני שואל את עצמי בחיי היומיום בארץ ישראל הבטוחה והמגוננת עד כמה אוכל לשמור ולהגן על ילדיי...האם אוכל למנוע מהם לטעות,האם אוכל לשכנע אותם לקבל החלטות נכונות ולבחור בדרכים טובות.מצד שני אני שואל את עצמי האם גוננות הייתר הזו היא טובה?..האם היא מועילה באמת? ומהו הגבול שיוצר את האיזון הדק בין לשמור עליהם ולגונן לבין היכולת להרפות ולשחרר ולתת לילדיי להתנסות וכן...כן..גם לטעות וללמוד מאותן טעויות.
אני כל הזמן חושב על הילדים שלי
וכאן,בפולין...במקומות שבהם מאות אלפיי ילדים ומליוניי הוריהם הוכו,הושפלו,נירצחו.אדמה מגואלת בדמם של ילדים בני שלוש,ארבע,שמונה ותשע.אני לא יכול להתחמק מן השאלה המטרידה מה הייתי עושה בסיטואציה איומה וכאוטית כזו..כיצד למען השם הייתי מצליח לשמור עליהם...ויותר מכל מטרידה אותי המחשבה  האיומה והמטרידה...האם הייתי יכול לדמיין סיטואציה שלוקחים לי אותם....זו מחשבה כול כך איומה ומאיימת שברגע קצר משהו במנגנוניי תת המודע שלי מסלק ומעיף אותה..עד שהיא חוזרת ומטרידה שוב..אל מול המראות,אל מול הסיפורים
אני כל הזמן חושב על הילדים שלי
מתגעגע אליהם.מחר אראה אותם..אין דבר בעולם שייסב לי אושר גדול יותר מרלאות אותם ולחבק אותם
גיל

ליאור לנדה כותבת על טרבלינקה

כמעט כל הטיול חזרו ואמרו לנו: "סוף הטיול בדרך כלל הכי קשה". לא ידעתי אם זה נכון, לא ידעתי אם זה לא, אבל מה שכן ידעתי זה שטרבלינקה, בשבילי באופן אישי כן יעשה משהו. משפחה של סבא שלי מתה שם. ובתור אחת שגדלה על עדויות מסבא וסבתא שלי והכרתי את הסיפורים שלהם טוב, לא חשבתי שאם אראה את המקום או יותר נכון את האנדרטה ישנה כל כך בשבילי, ידעתי שהוא ישנה אבל לא ברמה רלוונטית כל כך. יצאנו מורשה בסביבות השעה עשר וחצי לטרבלינקה, נסיעה שאורכה שעתיים. עשינו פנייה ליער ובאמצע שום מקום נעצרנו. טרבלינקה, לפחות לפי הנראה לעין, ממוקמת באמצע שום מקום, באמצע יער. ירדנו מהאוטובוס והתהלכנו בשביל שהוביל אותנו לטור אבנים גדולות במרחק שווה אחת מהשנייה. המדריך הסביר שבאנדרטה הזאת יש 17,200 אבנים מפני שביום אחד הצליחו להרוג כמות כזו של אנשים, הכמות הכי גדולה שהצליחו להרוג שם ביום אחד. המדריך הסביר לנו שאם לא נבין את טרבלינקה, אם המקום הזה לא "ייכנס" למוח שלנו, אנחנו עשינו את כל המשלחת הזאת לחינם. אחרי שהסבירו לנו על המקום, רק להסביר, כי אין מה לראות,הנאצים הרסו את המקום ולעולם לא נדע איך המקום הזה היה נראה, הלכנו לעשות את הטקס על טרבלינקה של הקבוצה של אסנת (הקבוצה שלי). הטקס סיפר על טרבלינקה, בעיקר עדויות, היה שירים והיה עדות של המשפחה שלי, הייתי היחידה שסיפרה סיפור אישי בטקס הזה על המשפחה של סבא שלי: " סבא שלי, יצחק לנדה ז"ל, נולד בצ'יזב, עיירה במזרח פולין למשפחה של סוחרים. הוא היה הבכור מבין 5 אחים. אמו של סבי נפטרה כשהיה בן 8, אביו נישא בשנית  והמשפחה עברה לעיר הגדולה ביאליסטוק. סבי, אחיו ואחיותיו גדלו ובגרו בביאליסטוק. הוא נשא לאישה את חנה לבית וולנר ונולד להם בן ששמו היה דוד. בעקבות הסכם מולוטוב ב1939 השטח בו גרו היה שייך לרוסים ולכן הוא גויס לצבא הרוסי. כעבור פרק זמן כבשו הנאצים את האזור ועל פי סיפורי ששמע דרשו מכל הנשים שיש להם תינוקות להגיע למיקום מסוים ומשם הועברו טרבלינקה ושם מצאו את מותם. כך נודע לו על מותם. כך גם שתיים מאחיותיו ,רחל ורבקה, לבית לנדה שגרו בביאליסטוק הועברו טרבלינקה ושם נספו. אחיו יונה ואביו אברהם נשרפו חיים כאשר הנאצים הכניסו יהודים בכוח לבית הכנסת הגדול בביאליסטוק והציתו אותו. אחותו פייגע נרצחה ע"י הנאצים כאשר הייתה חלק מהפרטיזנים ביערות ליד. סבי יצחק ז"ל זכה להקים בית שני והיום אני מנציחה כאן על אדמת פולין את שמות בני משפחתו שנספו. שנמשיך לזכור ולא לשכוח". את הטקס חתמו יובל אבולעפיה ולהב רוזנברג שהם שרו רקמה אנושית אחת שכולנו החזקנו אחד את השני והצטרפנו בפזמון. אז שירת התקווה. כאשר הלכנו חזרה לאוטובוס עצרתי באבן של ביאליסטוק והדלקתי נרות זכרון, והתחלתי לבכות. כל מה שנשאר מהאנשים בטרבלינקה זה אבן אחת שנמצאת ליד אבנים שאלה אנשים אחרים שנמצאים ליד עוד אבנים. 900,000 אנשים נרצחו במקום הארור הזה ומה שנשאר מכולם אלה אבנים, אבנים להנצחה.

שנמשיך לזכור ולא לשכוח.
ת.נ.צ.ב.ה