"יום שישי במיידנק"
השם הזה –מיידנק נמצא לי כבר זמן רב במחשבות. כבר חודשיים שאני מנסה לדמיין, לחשוב, ולנסות לקלוט מה יש שם במקום הזה שגרם לכמה מחברותיי הכי קרובות לבכות ולהישבר כשהן ביקרו בו במסע שלהן לפולין לפני כחודשיים. התיאורים שלהן על המקום, האווירה והרגשות שמתעוררים לא עזרו לי להבין אלא רק גרמו לי לחשוב. כל הזמן הן רק אמרו-"כשתהיי שם תביני". והיום, כשאני כבר אחרי הביקור במיידנק אני עדיין לא מבינה ולא קולטת כלום. לא מאמינה שזה אמיתי, שיש כאלו רמות של רוע.
הייתי בטוחה שאני אשבר במקום הזה, אבכה ויהיה לי קשה. אבל מסיבה כלשהי אני לא מצליחה להתחבר בקלות אל מה שעומד מול עיניי ואל הסיפורים. אני מרגישה שאני זקוקה למשהו מוחשי יותר כדי להבין וכדי שירד לי האסימון באמת. אבל אני חושבת שסיבה נוספת לכך היא הצורה שבה אני מסתכלת על הכל. אני מרגישה שאני פה בסוג של שליחות, ייצוג של המשפחה שלי ושל העם היהודי כולו. אני מרגישה שהמשלחת שלנו כולה היא הניצחון שלנו, היהודים. לדרוך כיום, בתור משלחת מישראל על האדמה שבה נרצחו מיליונים מבני עמנו היא הרגשה חזקה מאד שממלאת אותי בתקווה, גאווה והערצה של אותם אנשים חזקים שחיו בתקופה הנוראית הזאת וניסו לשרוד אותה בכל כוחם. בזכות אותם הגיבורים, שאני כל כך מעריצה אני חיה כיום כחלק מהדת היהודית, חיה בביטחון מבלי לפחד מהמחר. ומחר, אני חוגגת יומולדת 18. כאן בפולין. כאן כחלק ממשלחת שמטרתה לזכור ולציין את ניצחון היהודים על הנאצים הנוראים. אני באמת מאמינה שדברים לא קורים סתם. לציין יומולדת 18, סימן לחוקיות, לעצמאות ולבגרות נפשית ורגשית על אדמת פולין זאת הגאווה הגדולה ביותר. ילדים יהודים רבים בתקופת השואה לא זכו להגיע לגיל הזה והנה אני, יהודייה מישראל שאומרת בלב שלם שלא חסר לה כלום, זוכה לציין את עצמאותה, עצמאות הדת שלה, עצמאות המדינה שלה במקום בו לא הייתה שום עצמאות. ובעצם לא היה גם כל דבר אחר שמאפשר חיים-אוכל, מים, פרטיות או אנושיות.
לפני המסע חששתי שלא אצליח לשלב בין העצב לשמחה, בין בכי לצחוק, שכן הגבול בין הדברים במסע הזה הוא דק מאוד. עלו בי מחשבות שאולי אני לא צריכה לחגוג את יום ההולדת שלי במקום שכזה, שכולו מלא בעצב. אך עכשיו אני מבינה שזה בסדר. זה בסדר לכבד את זכר הנופלים ואחר כך להתפרק וליהנות עם החברים באוטובוס. זה בסדר לבקר במחנה השמדה קשה כמו מיידנק, להתרגש ולהזיל דמעה ועוד באותו ערב לחגוג יומולדת, להתרגש ולאגור כוחות. וכך אני חוזרת אל התובנה ששוב מהדהדת בי, מותר לשמוח כי עברנו את זה, ניצחנו למרות הכול ועלינו לשמוח לצד הזיכרון והכבוד שעלינו לרכוש לקורבנות התקופה הנוראית הזאת.
נוי אביב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה