אני יושבת וכותבת, ופתאום מבינה שהיום כבר יום ראשון. אני מבינה שהמסע שלנו הגיע לסיומו. קשה לתאר את ההרגשה שעוברת בי עכשיו, עצב, שמחה ,הבנה, בילבול, הפנמה ועייפות כ"כ הרבה רגשות שסותרים אחד את השני ומצד שני אני מכילה את כולם.
בכל יום ובכל דקה, חוויתי חוויות רבות שנחקקו בזיכרוני וילוו אותי לאורך כל חיי. החוויה המשמעותית ביותר עבורי היא הביקור במחנה אושוויץ, שני חלקיו הענקיים שמכילים סיפורים של כ"כ הרבה אנשים, סיפורים שאנו שומעים כיום וכן גם סיפורים שאף פעם לא נזכה לשמוע . בזמן שעברנו בצריפים של המחנה הזדעזעתי לראות את כל השרידים שנותרו מהתקופה הנוראית הזו. לראות את "אוסף" שערותיהן של הנשים שגולחו באכזריות, חלון ענק שמכיל בתוכו כ"כ הרבה שערות, כ"כ הרבה קורבנות . בנוסף נכנסנו לחדר המלא בנעליים, נעליים של מבוגרים וכן נעליים של תינוקות, גם את ביגדיהם של התינוקות ראינו בהמשך, זה הרגע שבו נשברתי בפעם הראשונה במסע זה, כל אותם ילדים קטנים, חסרי ישע, שלא חוו כלום בחייהם, שלא ראו עולם, ולא עשו כל דבר רע.. אותם ילדים נרצחו בצורה מחרידה ע"י הנאצים וכל שנותר לנו מהם זה אותן נעליים קטנות, אותן שמלות זעירות וחולצות עדינות, את סיפורם לא נדע לעולם, את דרך מותם גם כן וכל זאת רק משום שהם יהודים. קשה לי באמת להבין כמה רוע יכול להיות בבן אדם וכמה שנאה יכולה להיות בו, שהוא פוגע, רומס, דורס ושובר אנשים שלא עשו דבר. כ"כ הרבה אנשים מתו, כ"כ הרבה אנשים אינם, אושוויץ, מיידנק, טרבלינקה כ"כ הרבה סיפורים, כ"כ הרבה מתים, ומה נותר לנו? זיכרון אחד קטן וחוויה אחת משמעותית- המסע לפולין. אז איך אפשר לסכם מסע כזה? מסע מרגש, מסע קשה, מסע אמיתי, מסע שבו אנו גדלים במחשבה -פשוט מסע משמעותי!
אני חייבת לציין, שהמסע הזה לא היה יכול להיות משמעותי כ"כ עבורי בלי אותם אנשים שהיו לצידי לאורך כל השבוע הזה, משלחת המכילה 80 ילדים, 80 חברים, 80 אנשים מדהימים שתרמו בצורה מדהימה למסע הזה. הכרתי הרבה אנשים שלפני המסע לא הייתה לי אינטרקציה כלשהי איתם. החברים תמיד ידעו להיות שם עבורי, לחבק כשצריך, לנגב דימעה (והיו לא מעט), להקשיב למה שיושב על ליבי ופשוט להיות חברים. תודה רבה לכם חברים יקרים, אני בטוחה שבלעדיכם המסע הזה היה לי הרבה יותר קשה.
אז זהו, מחר בשעה הזו כבר נהיה בבית, ההורים סוף סוף יזכו לראות את פנינו, ולנשום נשימה עמוקה בידיעה שילדיהם חזרו הביתה ועברו מסע משמעותי. הורים יקרים, עשיתם דבר נכון שאפשרתם לנו לטוס למסע שכזה, מבטיחה שאין אחד שסבל, גם ברגעים הקשים של כל אחד תמיד היה שם מישהו בשבילו, חברים, הורים ומורים.
ואני יוצאת מכאן עם המון חווית, המון סיפורים חדשים ובגרות, זהו מסע שבו גדלתי, הבנתי, בכיתי, והתחזקתי. מסע שנהנתי מכל רגע בו, ולכן כ"כ קשה לי לכתוב עליו בלשון עבר, קשה להפרד מכולם, אפילו שעוד כמה שעות אזכה לראות את אמא ואבא והחברים שלא היו איתי במסע, אני מוכנה להשאר פה לעוד שבוע (אמא אל תהרגי אותי) כי באמת שזו חוייה בלתי רגילה. ועכשיו אני מזדקפת, מרימה את ראשי ויוצאת למסע חיי עם חויה ענקית שאספר אותה לילדי, ולנכדי בהמשך.
תודה לכם משלחת יקרה,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה