חודש שלם הכנתי את עצמי נפשית למראות שאני הולכת לראות, לרגשות שאני הולכת להתמודד איתם במסע הכול כך משמעותי הזה שמדברים איתי עליו ועל המשמעות שלו בחיים שלי כול כך הרבה זמן.
בתור דור ראשון במשפחתי שנוסעת לפולין, הרגשתי שאני יוצאת למסע הזה ואני מייצגת לא רק את עצמי אלא, בפעם הראשונה, את כול המשפחה המצומצמת והמורחבת, וזה מאוד מרגש ועוצמתי. אני חייבת להגיד שגם קצת מרתיע כי כשאני יודעת שאני מייצגת שני דורות במשפחה (שזו כמות לא מצומצמת של אנשים) אני מרגישה אוטומטית אחראית להיראות הכי טוב שיש ולייצג אותם בצורה הכי נכונה והכי טובה שיש. אבל מה הדרך הנכונה?.
אחרי שאמא כבר דחפה למזוודה כול בגד ארוך שיכול לחמם אותי בצורה מסויימת, אחרי הפרידות, אחרי לילה לבן בשדה התעופה וטיסה של 4 שעות ובין לבין גם שינה כמה שאפשר, הגענו סוף סוף ליעדינו- פולין- הארץ שבא נהרגו יותר מחצי מאנשינו בתקופת השלטון הנאצי.
כאשר עלינו למטוס בישראל הטמפרטורות היו רגילות לעונה היה נעים, כמו שאני רגילה. כאשר נחתנו, נראלי שאני מדברת בשם כולם, קיבלנו " שוק מזג אוויר", היה כול כך קר שאי אפשר לתאר את זה במילים, ממש קור שחודר לעצמות.
משדה התעופה בקטוביץ' נסענו לעבר קרקוב, מסוקרנים, העין לא מפסיקה לקלוט עוד ועוד מראות חדשים, ארץ חדשה. הדמיון מתחיל לעבוד והציפייה לבאות גוברת מרגע לרגע.
היום הראשון היה יחסית קל, לא כול כך משמעותי מבחינתי. היינו ברובע היהודי- קז'ימייש ובמוזיאון "גליציה", שמענו סיפורים מרתקים ובסופו של יום הלכנו אל המלון, שהיה מספק ביותר, ושם, סוף סוף לאחר יותר מ24 שעות שאנחנו ערים, העברנו את אותו הלילה שחיכינו אליו בנרות ואת הלילה שאחריו.
יום למחרת- השקמה 5:45. אחרי שהשלמנו קצת את שעות השינה יצאנו לעבר מחנה אושוויץ-בירקנאו. כולם היו בשקט באוטובוס, והפעם לא בגלל שכולם ישנו, כולם פשוט הסתכלו בסקרנות ורק חיכו להגיע אל המקום שבו נהרגו חלק מאוד גדול מאומתינו. כשירדנו והגענו אל מחנה אושוויץ ואל השער הגדול של הגטו זה היה לא יאומן. לא עיקלתי (ועד עכשיו אני לא) שהייתי שם, שדרכתי איפה שיהודים כמוני עמדו ומתו בגלל היותם בני אדם כמו כולם רק ממוצא שונה. נכנסתי לבפנים, אני מסתכלת ובוחנת כול גרגיר חול ושוב הדמיון עובד, מנסה להבין איך במקום שנראה כול כך סטרילי יכלו לקרות כאילו זוועות, אני מנסה להתחבר לרגשות כולשהם, וכלום. לא הרגשתי כלום באותו היום, לא עצב לא שימחה, כמו אטומה לכול רגש אפשרי. בהתחלה זה קצת תסכל אבל בופו של דבר שכנעתי את עצמי שזה הגיוני ושאין לי מה להיות מתוסכלת מזה ואולי זה במועד מאוחר יותר. אחרי שהסתובבנו באושוויץ ובירקנאו ראינו מקומות מזעזעים ושמענו סיפורים מרתקים וסוחפים נערך טקס "לכול איש יש שם" שם הנחתי את שמות הנספים ממשפחתי, הדלקתי נר וורד. לאחר יום מתיש פיזית הגענו אל המלון שם העברנו עוד לילה.
באותו לילה הייתה לנו שיחת סיכום עם המורה האחראי עלינו (גיל) שם פתח את ליבו וסיפר לנו בנימה מאוד אישית על אביו וברגע אחד בלי שום התרעה התפרץ אצלי פרץ רגשות שהרעיד לי את כול הגלוף ולא ידעתי איך להתמודד עם זה, לכן שכשנגמרה השיחה יצאתי החוצה והסתובבתי במלון כדי לנסות למצוא דרכים להתחבר לרגשות ואולי כך, כשאשלים איתם, אוכל להיפתר מתחושת הפחד והחוסר מודעות ששררה באותו רגע, וכך קרה.
יום שישי- 21.10.11- סיור במיידנק
זה היה ללא ספק היום שהיה הכי קר בכול המסע!!!. מצד אחד היה נורא קשה להקשיב אבל מצד שני היה קל להזדהות עם אורך החיים שלהם.
זה היום שבו הייתה סוג של מחויבות, מבחינה הומאנית ואנושית, להרגיש משהו, כי הכול אותנטי, ואני כרגיל לא מרגישה כלום. כאילו לא הצלחתי להתחבר לתחושות שהסתובבו באותו מקום. הסתובבנו וראינו משרפות, תאי גזים, צריפים, הכול נראה כל כך אמיתי ומזעזע, הסיפורים עוד יותר מכניסים אותך לאווירה ולתחושה של המוות במקום. אחרי המשרפות עמדנו במעגל ושמענו את השיר "שמע ישראל" של שרית חדד ובאותו רגע לא ידעתי כבר אם אני רועדת מצמרמורת או מקור. המעמד היה מרגש עד דמעות. בזמן המעמד הזה ראיתי עורב שעומד על הגדר ואף החוצה, ואז עלתה לי המחשבה שכמה קל לו לעורב לבחור באיזה אווירה, ובאיזה מקום לחיות. וכשהוא נמצא במקום שלא טוב לא הוא פשוט יכול לברוח בשנייה ולמצוא לו מקום שטוב לו בו ושהוא יכול להתקיים שם כמו שצריך. כמה שאותם יהודים בתקופה הזאת היו רוצים להיות אותו עורב.
באותו ערב היה ערב מרגש מאוד, ההורים של חברה שלי הפתיעו אותה והגיעו אל המלון לכבוד יום הולדתה ואנחנו קיבלנו מכתבים מהבית. היה מרגש מאוד. אחרי שקראתי את כול המכתבים שכתבו לי והגעתי למכתב של אימי, הדהים אותי לראות כמה היא יכולה לחזק אותי ולעזור לי גם מרחוק. בסופו של יום פתאום חשבתי על כך שאם השואה הייתה מתרחשת היום ואני הייתי חלק ממנה כמה היה לי קשה להיפרד ממנה ולחיות בלעדיה, אני רק מתחילה לחשוב ודמעות עולות בעיניי. איך ילדים קטנים יכלו לחיות בלי האימהות שלהם? איך הנאצים יכלו להפריד בין אם לילדה בכזאת אכזריות? לא נתפס.
יום ראשון- לילה אחרון בורשה ויום אחרון בפולין
השעה 11:20 אנחנו אחרי סיור בבית העלמין היהודי אוקופובה ,הקור המטורף הזה של פולין מוציא אותי ואת כולם מדעתם וקשה, קשה מאוד אבל מתמודדים.
כמות הקברים שראינו בבית העלמין הייתה פשוט מטורפת והקבר האחרים עוד יותר. פשוט בור ענק מלא באנשים שלא קברו אותם בקבורה מכובדת ופשוט זרקו אותם לתוך בור ענק ושמו מעליהם חול כדי שלא יראו אותם. עכשיו אנחנו בדרכנו אל טרבלינקה, ואני כבר מחכה לראות, אולי הפעם יתאורר בי רגש כולשהו.
לסיכום אני יכולה להגיד בפה מלא שלמדתי המון מהמסע הזה, על מנגנוני ההגנה שלי עם רגעים קשים בחיים, על החיים. את המסע הזה אני יכולה לסכם במשפט אחד "מה שרואים משם לא רואים מפה", כול הסיפורים התיאורים התמונות לא משתוות ולא קצת לחוויה המוחשית והפיזית של לחוות את החוויה המדהימה והמבגרת הזאת על אמת באותו המקום ולשמוע את אותם הסיפורים באותו מקום שזה קרה. מהמסע הזה ההערכה שלי כלפי העם היהודי והאהבה שלי לאומה הזאת גדלה.היום, אני יכולה להגיד בגאווה גדולה שאני אזרחית ישראלית גאה ושאני יהודיה בכול רמך איברי ואני גאה להיות כזאת!!.
עד כאן, הילה אלון:)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה