בוקר טוב לכל הקוראים היקרים
דבר ראשון, אני שומעת מהילדים שאתם קוראים את הבלוג ומתעדכנים. הם צמאים לשמוע את התגובות שלכם ובנתיים היו תגובות מעטות. למעשה היתה רק תגובה אחת בבלוג ועוד כמה תגובות על עמוד הפייסבוק. אני מנסה להעלות תמונות נוספות הלילה, ומקווה להצליח בשעה הקרובה כך שיהיה לכם על מה להסתכל. בנתיים הוספתי עוד כתבה של טל דמבובסקי ויש עוד מספר בנות שהתחילו לכתוב אך טרם סיימו ואעלה את דבריהן מחר בסוף היום. אנא - הגיבו!
היום, כפי שכבר קראתם מטל, היה יום לא פשוט. הקור היה חודר עצמות, קור של לפני השלג למי שמכיר את התחושה. הילדים התלבשו היטב ועדיין רעדו מקור. זה בהחלט הוביל לשיחות מעוררות מחשבה מאוחר יותר - איך הם עשו זאת? איך הם הצליחו לשרוד במשך תקופה כל כך ארוכה כשרק כתונת פסים דקה לגופם? כפי שאמרה לי אחת האמהות: הרי שתינו לא היינו שורדות פה שעתיים בעמידה בקור הזה, כשאנחנו לבושות היטב כפי שאנחנו, אז איך הם עשו זאת? ובאמת העליתי את השאלה הזאת בפגישה הקבוצתית ועלו תשובות שונות. המשותף לכולן היה הכח והתקווה שהפיחו חיים וכוחות בלתי מוסברים בשורדי השואה שהצליחו לעבור את החורפים הכל כך קשים.
אמרתי כבר שזה לא הביקור הראשון שלי במקום, ועדיין, בכל פעם שאני עוברת בתוך הקרמטוריום אני לא מבינה איך. אני לא מבינה למה ואני לא מבינה מי היו האנשים המעורבים. באמת שקשה להבין. כשיצאנו מהקרמטוריום והשמש כבר יצאה מבינות לעננים והתחילה להפשיר אותנו במעט, שם מודי את השיר 'כשהלב בוכה'. אני מכירה את השיר בע"פ, תמיד שרה אותו בכוונה רבה, תמיד בוכה כשאני שרה אותו כי אני מקשיבה למילים ולא רק שרה מתוך אהבת המוזיקה, אבל הפעם - המילים קיבלו משמעות כל כך הרבה יותר חזקה ומהותית מכל הפעמים ששמעתי אותו עד כה. גם עכשיו כשאני נזכרת בדקות האלה כשעמדנו על הדשא והאזנו לשיר, אני דומעת ושערות ידי סומרות.
הערב ערב שבת, וכשהגענו לורשה קיימנו קבלת שבת שמחה ומבורכת לפני ארוחת הערב. היה חשוב מאד להפיג את הכאב והצער מהביקור במיידאנק הבוקר והדרך בה זה נעשה היתה נהדרת: שירים, פרשת השבוע, קטעי קריאה, שירה בציבור, הצגה - פשוט נפלא, אבל אתן לנציגי הקבוצה של שי לספר לכם על כך בפרוטרוט -הם הבטיחו ואני מקווה שאוכל לקבל מהם את הכתוב ולהעלות מחר בסוף היום.
גולת הכותרת של הערב היתה דרישת השלום מהבית שכולם קיבלו. המכתבים ששלחתם לבית הספר לפני מספר שבועות הגיעו לידי ילדיכם, וגם החבילות והממתקים והמתנות (למי שהגדיל לעשות) וגרמו לפרץ רגשות עז. שילוב הארועים של היום עורר געגועים עזים ובטח חלקכם לא הבין איך זה שהילד/ה מתקשר בבכי אדיר. לא לדאוג, לא קרה שום דבר, פשוט מתגעגעים לחיבוק של אבאמא. אנחנו פה מנסים לספק את הדבר הקרוב ביותר לכך שניתן ומעריכים את כל המילים הטובות ששלחתם לילדיכם ולנו. באמת תודה.
זהו. השעה שוב 1 לפנות בוקר ובאמת הגיע העת לישון. מחר יש השכמה מאוחרת - אפשר לקום ב 7!
שבת שלום ולהשתמע
אסנת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה