יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

דברי סיכום המסע - מפי ראש המשלחת יעל מטלון

משלחת רבין היקרה,
תם ולא נשלם המסע שלנו לפולין. מסע שכלל הכנה ארוכה ומפורטת בבית הספר ושיאו היה על אדמת פולין.  מסע שבעיני רבים הינו אחת ההתמודדויות המשמעותיות ביותר שחווה תלמיד במהלך שנותיו בתיכון.
נפלה בידי הזכות להוביל אתכם למסע המיוחד הזה. משלבי ההכנה – אליה נכנסתם מלאי שאלות, חששות, תהיות.  במהלכו פגשתם   בסיפור ההיסטורי הגדול ובתוכו בסיפורים האישיים. והמשכתם  לשאול, לחשוב ולברר.
במהלך המסע צחקנו, בכינו, קיטרנו על הקור, דברנו, שתקנו, כעסנו וניסינו להבין.
ביחד חווינו רגע שיא באוושוויץ,  עת נודע לנו שגלעד שליט עבר לידיים ישראליות. רגע בו הוארה בזרקור הייחודיות של החברה הישראלית, שאנו חלק ממנה. החברה, שאנחנו מרבים לקטר עליה. החברה המורכבת מכל אותם אנשים שלא נחו ולא שקטו עד שראו את גלעד שב לחיק הוריו. ולא יכולנו שלא להזיל דמעה ולשיר "כי כולנו ריקמה אנושית אחת חיה...".
כאמור, מסענו היה בעקבות האדם. ראינו לאילו תחתיות שאול הוא יכול להגיע, כמה שפל, נבזה ונאלח הוא יכול להיות ובאיזו צדקנות  הוא יכול לעטוף שפלות זו, ראינו, כאבנו  ולא הצלחנו להבין... מנגד קבלנו לאורך כל הדרך תזכורות שאפשר גם אחרת. שאפשר לבחור בטוב. נראה לי שלא מקרה הוא, שאתמול קבלתי את המצגת על חסידת אומות העולם- אירנה סנדלר המצ"ב.
תודה לכם על שהייתם כאלה מקסימים, על שבכל מקום ומפגש עם אנשים, גרמתם לי להיות  גאה בעובדה שאתם תלמידי . על שהייתם רגישים, חמים וטובים!!! רוצה להודות גם לצוות המדהים שלנו לאשירה, לגיל, לאסנת ולשי שהיו שם בשבילכם בכל מאודם, ברגישות, בחום, במקצועיות ועם הרבה  אהבה שכל כך הייתם זקוקים לה. אני רוצה להודות גם   למדריכים מודי וחיים, שחיו את ההסברים והצליחו בדרך מופלאה  להכניס אותנו לתקופה, כדי שאולי נבין קצת יותר את  גודל האבדון, גודל הטרגדיה ואת גודל הזוועות שנעשו שם על אדמת פולין.
תודה לקורין הרופאה , לגיא הקבט ולהורים המקסימים: שי, אייל, תמר, שלומית ודודי. בנוכחותכם ובהשתתפותכם עימנו תרמתם המון והיה לנו מאד נעים במחיצתכם.
עכשיו הזמן להתחיל לעבד ולנסות לעכל. אתם מוזמנים לחזור לעבודות שהכנתם לפני המסע. במהלך השבוע הבא תקבלו את הפורמט בו אנחנו מבקשים להעלות אותן לפינת הזיכרון עליה דברנו וכן את תוכנית ההמשך.  
כמו כן, אעבור על התמונות, אמיין ואעלה אותן  לפי ימים לפייסבוק. בכלל זה המקום לומר  תודה מיוחדת לאסנת על פתיחת וניהול  הבלוג. הבלוג  ימשיך להיות במה פתוחה למחשבה ולשיח , ואילו עמוד הפייסבוק ישמש להעלאת תמונות ולשיתוף של כולנו כך  שהנכם מוזמנים לכתוב, להפנות חברים והורים וכן לשתף בתמונות שצולמו על ידיכם.
כמו אחרי כל מסע, אני רוצה לסיים בציטוט מתוך דבריה של דוניה רוזן , ניצולת שואה, לימים מנהלת המחלקה לחסידי אומות העולם, שכתבה בהיותה ילדה בשנת 1945 בפולין: "...רוצה אני שתקימו לנו יד מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה העולם כולו פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים, כי מאמינה אני באמונה שלמה, שרק מצבה כזו עשויה להבטיח לכם ולילדכם עתיד טוב יותר ואז לא ישוב אותו רשע שהשתלט על העולם והפך את החיים לגיהינום".
אוהבת אתכם,
יעל

יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

קטע שנכתב לקבלת שבת בוארשה - ענת שניידר

" בשבילו נפשך נשמרת, הרי קרובה היא השעה עד ששדוד בזרועותייך יפול בסוף הדרך כשישובו לגבולם".
במפגש ההכנה האחרון, כאשר ישבנו לבנות את הקבלת שבת הכנסנו תפילה לחזרתו של גלעד שליט. אתם מבינים, מי יכל לנחש שברגעים ההם ממש נסגרה עסקה להחזרתו לאחר 5 וחצי שנים ארוכות מידי. מי יכל לנחש שביום ההיסטורי של חזרתו לארץ נבקר במחנה ההשמדה אושוויץ שבו ושבכמותו היו שבויים במשך שנים רבים מבני עמנו, שבויים בגופם, בנפשם, ללא יכולת להגן על עצמם ואף ללא סיבה להאמין שמישהו יבוא ויציל אותם, שמישהו יראה בהם חלק מעצמו ואם הם יאבדו חלק ממנו יאבד גם. דווקא שם, במקום הארור הזה בעוד אנו עומדים חבוקים ומחזיקים בגאווה את דגל המדינה שלנו, מדינת ישראל, התבשרנו כי הוא בא הביתה. אתם מבינים, באותו הרגע ראיתי מולי כ- 100 לבבות בערך פועמים לשניה אחת באותו הקצב, מרגישים לרגע את אותה צמרמורת, אותה תחושה שעולה במעלה הגרון.   אז כן, היו בעד העסקה והיו נגד העסקה, אך באותו הרגע אני מרשה לעצמי לומר שכולם הרגישו חלק ממשהו גדול הרבה יותר ולמשהו הזה קוראים מדינה. אותה המדינה שהיתה כל כך חסרה לבני עמנו השבויים והנרצחים בהמוניהם על האדמה בה עמדנו.
גלעד נפל בשבי בהיותו חייל בצבא ההגנה לישראל ומדינתו דאגה לו, העם היושב בטוח במדינתו דאג לו, דאג להחזירו הביתה, אל חיק משפחתו, אל הוריו אביבה ונעם ואל אחיו ואחותו. הלוואי והתאקלמותו חזרה בארץ תעבור בקלות, שיחזור אל מסלול חיים נורמלי, שיצליח לא לתת לשנות השבי הנורא לנהל את חייו. גלעד, שא ברכה עמוקה וכנה מכולנו וחזור למדינה בה חיים את החיים כמו שהם, עצב ושמחה, אך העיקר שהיא המדינה שלך, ושלנו. בה אתה חופשי, ואנחנו חופשיים.
אמא שלי אמרה לי בטלפון " איזה חזק הוא נראה בחדשות" ואני אומרת רק דבר אחד, תודה לך גלעד שהיית חזק.                         


הקטע אשר הקראתי בקבלת שבת במקום תפילה לחזרתו של גלעד שליט מהשבי.
ענת שניידר.                                                                                                                                                                                 

מכתב סיכום - להב רוזנברג

2011\10\23
                                                                                                               המשלחת לפולין
לקבוצה הכי מדהימה בעולם,
לפני כחודשיים נפגשנו בפעם הראשונה כקבוצה במסגרת הסמינרים של המסע לפולין. את רובכם אני לא הכרתי, אך עם הזמן היינו אף חברים טובים! בהתחלה, אני מודה, חשבתי שנפלתי על קבוצה שהיא לא להיט, בלשון המעטה, אך אט אט הבנתי שאתם אחת הקבוצות אם לא – ה .
התחלנו את המסע עם חששות רבים, אך עם העזרה שנתנו אחד לשני הצלחנו להתמודד עם הרגעים הכי קשים.
אני באתי לפולין בעקבות הרצון לגלות מחדש את שורשי הפולנים ומחלקם גם היהודיים.
אני חושב שאחד מהרגעים הכי קשים שעברנו, הוא בין היתר קבלת המכתבים מהבית. ראיתי איך כולם בכו והתרגשו, אפילו יותר מרגעים במסע עצמו. אני מודה, גם אני הזלתי דמעות. הדמעות שלי התחלקו מכאבם לשתיים. מהמכתב שאמי כתבה לי ומסבתא שלי. אני איבדתי את סבתא שלי לפני חודש וחצי, כשהיא נפטרה מסרטן. את המסע הזה, בין היתר, עשיתי בשבילה, כי אני יודע שהיא לא הייתה רוצה שאני אוותר על מסע שכזה, למרות שאני כן העדפתי.
לסיכום, הייתם קבוצה אחת מדהימה ולא הייתי מחליף אתכם בעד שום דבר בעולם! חיזקתם אותי אישית ברגעים הכי קשים שעברנו פה וצחקנו ברגעים הכי טובים!  עכשיו, כל אחד הולך לדרכו ועוד מעט אנו נפרדים והולכים לצבא. אני מקווה שאף אחד לא ישכח את מסע זה, כי "לעם בלי היסטוריה – אין עתיד!". אני חושב שהמסע הזה היה שווה כל שקל שהוצאנו מכיסינו גם אם לחלקינו זה היה קשה, ואני יודע שהיה קשה.
אני מקווה שלא נשכח מה שראינו במסע, כי אנו לא יודעים אם כבר מחר יישאר דבר ממה שראינו. גם תפקידינו הוא להעביר את מה שראינו הלאה, וזהו לא רק תפקידם של ניצולי השואה, אשר הולכים ומתמעטים.
מקווה שלא נשכח בחיים את המסע הזה, שהוא ייחרט לנו בזיכרון ושהיה לנו מסע משמעותי!
אסור לנו לשכוח ש"כולנו רקמה אנושית אחד חיה" !
שמרו על קשר.
אוהב אתכם,
להב רוזנברג.
  • הקבוצה של אשירה -

יום שני, 24 באוקטובר 2011

חזרנו לארץ

זהו. המטוס נחת, כולם חזרו הביתה ועכשיו מתחילה ההסתגלות לשגרה, חזרה לחיים רגילים, עיכול כל המאורעות שעברו עלינו בשבוע האחרון ועיבוד החוויות המרובות.
מקווה לקבל עוד תגובות מהמשתתפים במסע כדי שאוכל לפרסם ולשתף את כולם. היה לי העונג להיות איתכם.

מאחלת לכולם המשך שנה מוצלחת ביב'
אוהבת, אסנת

יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

סיפור כיסוי - מיקה פרץ


"סיפור כיסוי"
הגענו לורשה. מסתכלת על העיר הכל כך יפה הזאת, כל כך מודרנית וכל כך מתחדשת ומתפתחת ואז זה מכה בי – כמעט ואין זכר בעיר לאירועי השואה והרצח שאירעו בה. הרוב המוחץ של הבתים הוא בן פחות מ-70 שנה, הכל חדש. הבנתי פתאום שהעיר ורשה שעליה נרצחו בני עמי והעיר ורשה שאני צועדת עליה הן שונות מכל בחינה. אז אין פלא שאני לא מצליחה להתחבר כל כך בקלות. אני מסתכלת בשעון כדי לבדוק עוד כמה זמן נשאר עד ההגעה למלון ואני מרגישה רגשות אשמה ענקיים, להם לא הייתה האפשרות הזאת להסתכל בשעון בידיעה שעוד 3-4 שעות הם יגיעו למלון עם מים חמים, אוכל ומיטות נוחות.
אחרי זמן חופשי בעיר העתיקה ואחרי הקניות אנחנו מתחילים את סיפור הגבורה בעיר. הסיפור שידוע לכולם על מרד גטו ורשה. הנאצים היו אנושיים, איך אחרת אפשר להסביר את העובדה שהם מתו שם בידי המורדים, הם פחדו, הם ברחו – הם הפעילו שיקול דעת. מכונות לא מפעילות שיקול דעת, מכונות לא נסוגות, אם אומרים להן לתקוף הן הורגות, אם אומרים להן להילחם עד שייהרסו הן מבצעות זאת בלי לחשוב. הנאצים חשבו. זאת הייתה אשמתם, התירוץ של "קיבלנו הוראות מגבוה" לא תופס יותר. "גבוה" לא היה מצווה עליהם לברוח מיהודים. תפסתי אתכם על חם.
ואז נשאלת השאלה "אם הם הפעילו את החשיבה שלהם, מדוע הם לא עשו זאת הרבה לפני?" או לחילופין " איך הם נתנו לשטיפת המוח הזאת להתקיים/ לאיזה פנאט לנתב אותם כמו בובות על חוט על מנת להשמיד עם" ?!?!

גיל ריב האבא כותב

אני כל הזמן חושב על הילדים שלי.
כשהייתי פה בביקורי הראשון...עוד לא היו לי ילדים.מדהימה התחושה הכול כך שונה ואחרת שאני חש היום,נוכח כל המקומות בהם אנו מבקרים כשיש לי ילדים ,היום,כשאני אבא. אינספור פעמים אני שואל את עצמי בחיי היומיום בארץ ישראל הבטוחה והמגוננת עד כמה אוכל לשמור ולהגן על ילדיי...האם אוכל למנוע מהם לטעות,האם אוכל לשכנע אותם לקבל החלטות נכונות ולבחור בדרכים טובות.מצד שני אני שואל את עצמי האם גוננות הייתר הזו היא טובה?..האם היא מועילה באמת? ומהו הגבול שיוצר את האיזון הדק בין לשמור עליהם ולגונן לבין היכולת להרפות ולשחרר ולתת לילדיי להתנסות וכן...כן..גם לטעות וללמוד מאותן טעויות.
אני כל הזמן חושב על הילדים שלי
וכאן,בפולין...במקומות שבהם מאות אלפיי ילדים ומליוניי הוריהם הוכו,הושפלו,נירצחו.אדמה מגואלת בדמם של ילדים בני שלוש,ארבע,שמונה ותשע.אני לא יכול להתחמק מן השאלה המטרידה מה הייתי עושה בסיטואציה איומה וכאוטית כזו..כיצד למען השם הייתי מצליח לשמור עליהם...ויותר מכל מטרידה אותי המחשבה  האיומה והמטרידה...האם הייתי יכול לדמיין סיטואציה שלוקחים לי אותם....זו מחשבה כול כך איומה ומאיימת שברגע קצר משהו במנגנוניי תת המודע שלי מסלק ומעיף אותה..עד שהיא חוזרת ומטרידה שוב..אל מול המראות,אל מול הסיפורים
אני כל הזמן חושב על הילדים שלי
מתגעגע אליהם.מחר אראה אותם..אין דבר בעולם שייסב לי אושר גדול יותר מרלאות אותם ולחבק אותם
גיל

ליאור לנדה כותבת על טרבלינקה

כמעט כל הטיול חזרו ואמרו לנו: "סוף הטיול בדרך כלל הכי קשה". לא ידעתי אם זה נכון, לא ידעתי אם זה לא, אבל מה שכן ידעתי זה שטרבלינקה, בשבילי באופן אישי כן יעשה משהו. משפחה של סבא שלי מתה שם. ובתור אחת שגדלה על עדויות מסבא וסבתא שלי והכרתי את הסיפורים שלהם טוב, לא חשבתי שאם אראה את המקום או יותר נכון את האנדרטה ישנה כל כך בשבילי, ידעתי שהוא ישנה אבל לא ברמה רלוונטית כל כך. יצאנו מורשה בסביבות השעה עשר וחצי לטרבלינקה, נסיעה שאורכה שעתיים. עשינו פנייה ליער ובאמצע שום מקום נעצרנו. טרבלינקה, לפחות לפי הנראה לעין, ממוקמת באמצע שום מקום, באמצע יער. ירדנו מהאוטובוס והתהלכנו בשביל שהוביל אותנו לטור אבנים גדולות במרחק שווה אחת מהשנייה. המדריך הסביר שבאנדרטה הזאת יש 17,200 אבנים מפני שביום אחד הצליחו להרוג כמות כזו של אנשים, הכמות הכי גדולה שהצליחו להרוג שם ביום אחד. המדריך הסביר לנו שאם לא נבין את טרבלינקה, אם המקום הזה לא "ייכנס" למוח שלנו, אנחנו עשינו את כל המשלחת הזאת לחינם. אחרי שהסבירו לנו על המקום, רק להסביר, כי אין מה לראות,הנאצים הרסו את המקום ולעולם לא נדע איך המקום הזה היה נראה, הלכנו לעשות את הטקס על טרבלינקה של הקבוצה של אסנת (הקבוצה שלי). הטקס סיפר על טרבלינקה, בעיקר עדויות, היה שירים והיה עדות של המשפחה שלי, הייתי היחידה שסיפרה סיפור אישי בטקס הזה על המשפחה של סבא שלי: " סבא שלי, יצחק לנדה ז"ל, נולד בצ'יזב, עיירה במזרח פולין למשפחה של סוחרים. הוא היה הבכור מבין 5 אחים. אמו של סבי נפטרה כשהיה בן 8, אביו נישא בשנית  והמשפחה עברה לעיר הגדולה ביאליסטוק. סבי, אחיו ואחיותיו גדלו ובגרו בביאליסטוק. הוא נשא לאישה את חנה לבית וולנר ונולד להם בן ששמו היה דוד. בעקבות הסכם מולוטוב ב1939 השטח בו גרו היה שייך לרוסים ולכן הוא גויס לצבא הרוסי. כעבור פרק זמן כבשו הנאצים את האזור ועל פי סיפורי ששמע דרשו מכל הנשים שיש להם תינוקות להגיע למיקום מסוים ומשם הועברו טרבלינקה ושם מצאו את מותם. כך נודע לו על מותם. כך גם שתיים מאחיותיו ,רחל ורבקה, לבית לנדה שגרו בביאליסטוק הועברו טרבלינקה ושם נספו. אחיו יונה ואביו אברהם נשרפו חיים כאשר הנאצים הכניסו יהודים בכוח לבית הכנסת הגדול בביאליסטוק והציתו אותו. אחותו פייגע נרצחה ע"י הנאצים כאשר הייתה חלק מהפרטיזנים ביערות ליד. סבי יצחק ז"ל זכה להקים בית שני והיום אני מנציחה כאן על אדמת פולין את שמות בני משפחתו שנספו. שנמשיך לזכור ולא לשכוח". את הטקס חתמו יובל אבולעפיה ולהב רוזנברג שהם שרו רקמה אנושית אחת שכולנו החזקנו אחד את השני והצטרפנו בפזמון. אז שירת התקווה. כאשר הלכנו חזרה לאוטובוס עצרתי באבן של ביאליסטוק והדלקתי נרות זכרון, והתחלתי לבכות. כל מה שנשאר מהאנשים בטרבלינקה זה אבן אחת שנמצאת ליד אבנים שאלה אנשים אחרים שנמצאים ליד עוד אבנים. 900,000 אנשים נרצחו במקום הארור הזה ומה שנשאר מכולם אלה אבנים, אבנים להנצחה.

שנמשיך לזכור ולא לשכוח.
ת.נ.צ.ב.ה


דניאל בורגר כותבת על טרבלינקה

 טרבלינקה. דניאל בורגר.

היום היינו בטרבלינקה. זה לא מקום שכולנו שמענו עליו.. בטח שלא הזכרנו אותו כמחנה השמדה נוראי , אולי זה לא היה המחנה הכי גדול, הכי מרכזי , אך זה בהחלט היה מחנה מפחיד, אלים ובעל סיכויים אפסיים לשרידה בו.
היום האחרון למסע היום היה לי קצת שונה מהרגיל, היום עמדתי מנגד. הייתי רחוקה משאר הקבוצה, אך עדין הייתי מסוגלת לשמוע את מודי , שמעתי והקשבתי לכול מילה שהוא אמר, זה ריתק, זה שיתק , תפס וחנק אותי כמו שאף מחנה לא עשה. מודי אמר שאם נצא מהמסע הזה בלי לקחת את טרבלינקה המסע היה לחינם.. אז אני לקחתי את טרבלינקה, לקחתי את טרבלינקה לזכרון, למחשבה, ללב ולנפש.
כול המסע לא התרגשתי והתחברתי כמו שהיה לי בטרבלינקה . מודי השמיע שיר על טרבלינקה, כול הקבוצה עמדה במעגל, הצטרפתי . וכאשר כולנו מחובקים , מחוברים הרגשתי איך אנחנו מתחברים , עם עצמנו ועם הנשמות שנרצחו ביד קרה ואדישה בטרבנלינקה  . אני יודעת שבכי הוא לא מד להתרגשות אך היום בשונה משאר כול הימים במסע , בכיתי . זה לא קרה באושוויץ, במיידניק , בקברי אחים, באף מקום זה לא קרה, זה לא אומר שהמקומות האלו לא היו מרגשים , אבל פה פשוט לא יכולתי לעצור את עצמי, אך אולי זה פשוט הבכי שנדחק במשך כול המסע , ופשוט פרץ החוצה, אך בכל זאת בטרבלינקה בכיתי , ולא באף מקום אחר.
טרבלינקה בשונה משאר מחנות ההשמדה, אין צריפים משוחזרים, אין תאי גזים לראות, אין מסילות רכבת, אין דבר לראות , אין דבר הממחיש את המחנה, את הכאב, את העצב. ואולי זה מה שהופך את המקום למאוד מיוחד ומרגש בצורה יוצאת דופן. שי ציין שזה מה שיהיה, שבאושוויץ יהיה הרבה מה לראות אך כול יום, כול אתר זה יפחת  וההמחשה תעלם, ולבסוף בטרבלינקה לא יהיה דבר חוץ מאנדרטה , וזה מה שיעצים לנו את המסע, ויעצים את כוח המסע ואת ההשפעה של טרבלינקה על המסע. והוא צדק. הכלום הזה שיש , השום דבר שיש לראות , זה מה שמעניק למקום תחושה יוצאת דופן, תחושה הרבה יותר חזקה, יותר מעמיקה וחודרת לנפש.
היום היינו בטרבלינקה. מחנה ההשמדה הנוראי ביותר שקיים בכול פולין שבו נרצחו 900,000 אלף יהודים בלבד, בפחות משנה.
היום היינו טרבלינקה , מחנה ההשמדה הנורא ביותר שקיים בכול פולין , שבו נרצחו ביום אחד, אחד 17,200 אלף יהודים בלבד. 17,200 איש,נרצחו,ביום אחד.
ת.נ.צ.ב.ה.
טרבלינקה, המקום שלא הכרתי, היום נחרט בזכרוני לעד.

הילה אלון- פולין 2011



חודש שלם הכנתי את עצמי נפשית למראות שאני הולכת לראות, לרגשות שאני הולכת להתמודד איתם במסע הכול כך משמעותי הזה שמדברים איתי עליו ועל המשמעות שלו בחיים שלי כול כך הרבה זמן.
בתור דור ראשון במשפחתי שנוסעת לפולין, הרגשתי שאני יוצאת למסע הזה ואני מייצגת לא רק את עצמי אלא, בפעם הראשונה, את כול המשפחה המצומצמת והמורחבת, וזה מאוד מרגש ועוצמתי. אני חייבת להגיד שגם קצת מרתיע כי כשאני יודעת שאני מייצגת שני דורות במשפחה (שזו כמות לא מצומצמת של אנשים) אני מרגישה אוטומטית אחראית להיראות הכי טוב שיש ולייצג אותם בצורה הכי נכונה והכי טובה שיש. אבל מה הדרך הנכונה?.
אחרי שאמא כבר דחפה למזוודה כול בגד ארוך שיכול לחמם אותי בצורה מסויימת, אחרי הפרידות, אחרי לילה לבן בשדה התעופה וטיסה של 4 שעות ובין לבין גם שינה כמה שאפשר, הגענו סוף סוף ליעדינו- פולין- הארץ שבא נהרגו יותר מחצי מאנשינו בתקופת השלטון הנאצי.
כאשר עלינו למטוס בישראל הטמפרטורות היו רגילות לעונה היה נעים, כמו שאני רגילה. כאשר נחתנו, נראלי שאני מדברת בשם כולם, קיבלנו " שוק מזג אוויר", היה כול כך קר שאי אפשר לתאר את זה במילים, ממש קור שחודר לעצמות.
משדה התעופה בקטוביץ'  נסענו לעבר קרקוב, מסוקרנים, העין לא מפסיקה לקלוט עוד ועוד מראות חדשים, ארץ חדשה. הדמיון מתחיל לעבוד והציפייה לבאות גוברת מרגע לרגע.
היום הראשון היה יחסית קל, לא כול כך משמעותי מבחינתי. היינו ברובע היהודי- קז'ימייש ובמוזיאון "גליציה", שמענו סיפורים מרתקים ובסופו של יום הלכנו אל המלון, שהיה מספק ביותר, ושם, סוף סוף לאחר יותר מ24 שעות שאנחנו ערים, העברנו את אותו הלילה שחיכינו אליו בנרות ואת הלילה שאחריו.
יום למחרת- השקמה 5:45. אחרי שהשלמנו קצת את שעות השינה יצאנו לעבר מחנה אושוויץ-בירקנאו. כולם היו בשקט באוטובוס, והפעם לא בגלל שכולם ישנו, כולם פשוט הסתכלו בסקרנות ורק חיכו להגיע אל המקום שבו נהרגו חלק מאוד גדול מאומתינו. כשירדנו והגענו אל מחנה אושוויץ ואל השער הגדול של הגטו זה היה לא יאומן. לא עיקלתי (ועד עכשיו אני לא) שהייתי שם, שדרכתי איפה שיהודים כמוני עמדו ומתו בגלל היותם בני אדם כמו כולם רק ממוצא שונה. נכנסתי לבפנים, אני מסתכלת ובוחנת כול גרגיר חול ושוב הדמיון עובד, מנסה להבין איך במקום שנראה כול כך סטרילי יכלו לקרות כאילו זוועות, אני מנסה להתחבר לרגשות כולשהם, וכלום. לא הרגשתי כלום באותו היום, לא עצב לא שימחה, כמו אטומה לכול רגש אפשרי. בהתחלה זה קצת תסכל אבל בופו של דבר שכנעתי את עצמי שזה הגיוני ושאין לי מה להיות מתוסכלת מזה ואולי זה במועד מאוחר יותר. אחרי שהסתובבנו באושוויץ ובירקנאו ראינו מקומות מזעזעים ושמענו סיפורים מרתקים וסוחפים  נערך טקס "לכול איש יש שם" שם הנחתי את שמות הנספים ממשפחתי, הדלקתי נר וורד. לאחר יום מתיש פיזית הגענו אל המלון שם העברנו עוד לילה.
באותו לילה הייתה לנו שיחת סיכום עם המורה האחראי עלינו (גיל) שם פתח את ליבו וסיפר לנו בנימה מאוד אישית על אביו וברגע אחד בלי שום התרעה התפרץ אצלי פרץ רגשות שהרעיד לי את כול הגלוף ולא ידעתי איך להתמודד עם זה, לכן שכשנגמרה השיחה יצאתי החוצה והסתובבתי במלון כדי לנסות למצוא דרכים להתחבר לרגשות ואולי כך, כשאשלים איתם, אוכל להיפתר מתחושת הפחד והחוסר מודעות ששררה באותו רגע, וכך קרה.
יום שישי- 21.10.11- סיור במיידנק
זה היה ללא ספק היום שהיה הכי קר בכול המסע!!!. מצד אחד היה נורא קשה להקשיב אבל מצד שני היה קל להזדהות עם אורך החיים שלהם.
זה היום שבו הייתה סוג של מחויבות, מבחינה הומאנית ואנושית, להרגיש משהו, כי הכול אותנטי, ואני כרגיל לא מרגישה כלום. כאילו לא הצלחתי להתחבר לתחושות שהסתובבו באותו מקום. הסתובבנו וראינו משרפות, תאי גזים, צריפים, הכול נראה כל כך אמיתי ומזעזע, הסיפורים עוד יותר מכניסים אותך לאווירה ולתחושה של המוות במקום. אחרי המשרפות עמדנו במעגל ושמענו את השיר "שמע ישראל" של שרית חדד ובאותו רגע לא ידעתי כבר אם אני רועדת מצמרמורת או מקור. המעמד היה מרגש עד דמעות. בזמן המעמד הזה ראיתי עורב שעומד על הגדר ואף החוצה, ואז עלתה לי המחשבה שכמה קל לו לעורב לבחור באיזה אווירה, ובאיזה מקום לחיות. וכשהוא נמצא במקום שלא טוב לא הוא פשוט יכול לברוח בשנייה ולמצוא לו מקום שטוב לו בו ושהוא יכול להתקיים שם כמו שצריך. כמה שאותם יהודים בתקופה הזאת היו רוצים להיות אותו עורב.
באותו ערב היה ערב מרגש מאוד, ההורים של חברה שלי הפתיעו אותה והגיעו אל המלון לכבוד יום הולדתה ואנחנו קיבלנו מכתבים מהבית. היה מרגש מאוד. אחרי שקראתי את כול המכתבים שכתבו לי והגעתי למכתב של אימי, הדהים אותי לראות כמה היא יכולה לחזק אותי ולעזור לי גם מרחוק. בסופו של יום פתאום חשבתי על כך שאם השואה הייתה מתרחשת היום ואני הייתי חלק ממנה כמה היה לי קשה להיפרד ממנה ולחיות בלעדיה, אני רק מתחילה לחשוב ודמעות עולות בעיניי. איך ילדים קטנים יכלו לחיות בלי האימהות שלהם? איך הנאצים יכלו להפריד בין אם לילדה בכזאת אכזריות? לא נתפס.
יום ראשון- לילה אחרון בורשה ויום אחרון בפולין
 השעה 11:20 אנחנו אחרי סיור בבית העלמין היהודי אוקופובה ,הקור המטורף הזה של פולין מוציא אותי ואת כולם מדעתם וקשה, קשה מאוד אבל מתמודדים.
כמות הקברים שראינו בבית העלמין הייתה פשוט מטורפת והקבר האחרים עוד יותר. פשוט בור ענק מלא באנשים שלא קברו אותם בקבורה מכובדת ופשוט זרקו אותם לתוך בור ענק ושמו מעליהם חול כדי שלא יראו אותם. עכשיו אנחנו בדרכנו אל טרבלינקה, ואני כבר מחכה לראות, אולי הפעם יתאורר בי רגש כולשהו.
לסיכום אני יכולה להגיד בפה מלא שלמדתי המון מהמסע הזה, על מנגנוני ההגנה שלי עם רגעים קשים בחיים, על החיים. את המסע הזה אני יכולה לסכם במשפט אחד "מה שרואים משם לא רואים מפה", כול הסיפורים התיאורים התמונות לא משתוות ולא קצת לחוויה המוחשית והפיזית של לחוות את החוויה המדהימה והמבגרת הזאת על אמת באותו המקום ולשמוע את אותם הסיפורים באותו מקום שזה קרה. מהמסע הזה ההערכה שלי כלפי העם היהודי והאהבה שלי לאומה הזאת גדלה.היום, אני יכולה להגיד בגאווה גדולה שאני אזרחית ישראלית גאה ושאני יהודיה בכול רמך איברי ואני גאה להיות כזאת!!.
עד כאן, הילה אלון:)       

גיל ריב כותב על אבא, בטקס שערכה הקבוצה בוארשה בנושא הילדים בשואה

לפניי 9 שנים עמדתי פה,בוורשה מעל במה זו,עם חבורה של תלמידים שהיום הם נושקים לגיל 27.באותו מסע אבי זכרו לברכה התלווה אליי.אבא נולד בפולין בעיר פוזנן בשנת 1938.הוא עבר את המלחמה כילד קטן תוך בריחות,מנוסות והסתתרויות אינסופיות.כשהסתיימה המלחמה,אבא היה ילד בן 7.
הטקס היום עוסק ומדבר על הילדים בשואה.מאות אלפים ומילוניי זאטוטים שאיבדו את תמימותם בין לילה.
אבא היה ונשאר עד יומו האחרון אותו ילד קטן,שחייב לשרוד,שחייב להלחם בשיניו על כל דקה ודקה מחייו.מעולם לא היה לו ביטחון ודאי ברגע הבא,ביום הבא.הפחד והחרדה הקיומיים היו נחלתו האיתנה והמוחשית ביותר.לעיתים קרובות ורבות אני שואל את עצמי כיצד אבא היה מתנהל בחייו אילולא עבר את המלחמה,איילו החלטות היה מקבל בחייו,האם היה מחנך ומגדל אותנו באותו אופן,עם אותם מסרים..??
אבא ניסה בכל כוחו לאורך כל חייו להימלט מדימויי הפליט,מתחושת הילד היהודי הנרדף.הוא עטף עצמו בשכבות על גביי שכבות של חומות ומנגנוני הגנה..ולעיתים..ממש לעיתים הוא אפילו הצליח.
הצליח להערים ולהטעות את סובביו כשרכש לעצמו מראה צברי ושזוף עם בלורית מהודרת וסלנג הכי מקומי ועכשווי שיש.
אבל בפנים,בתוך תוכו אני יודע שהוא לא הצליח..כי הילד היהודי הקטן,עם המעיל המרופט ונעליי הסחבות שקראו לו ריכרד..כן כן ריכרד..לא יעקב ובטח לא יענקלה..זרם ובער בשיא העוצמה בורידיו,בעורקיו ובנימיו..עד יומו האחרון.
אני נמצא פה בוורשה,בירת פולין..ארץ מולדתו של אבי...תמיד אמר שמולדתו היא ישראל.. ואני ידעתי שהוא לא באמת מתכוון לזה והלוואי ובאמת היה מרגיש כך.
אני זוכר שכשאבי היה על ערש דווי ושכב תשוש וחולה בבית החולים..ברגע נדיר של צלילות אמרתי לו: "אבא ..אתה כל חייך מנסה להיות מישהו אחר,מישהו שאתה לא והוא ענה לי: אתה צודק.
אבא
רישוניו,ריכרד,יעקב ויענקלה
בשבילי הייתה רק אבא
יהי זכרך ברוך.

ובעיני דמעה - אירית הרמן

אני יושבת וכותבת, ופתאום מבינה שהיום כבר יום ראשון. אני מבינה שהמסע שלנו הגיע לסיומו. קשה לתאר את ההרגשה שעוברת בי עכשיו, עצב, שמחה ,הבנה, בילבול, הפנמה ועייפות כ"כ הרבה רגשות שסותרים אחד את השני ומצד שני אני מכילה את כולם.
בכל יום ובכל דקה, חוויתי חוויות רבות שנחקקו בזיכרוני וילוו אותי לאורך כל חיי. החוויה המשמעותית ביותר עבורי היא הביקור במחנה אושוויץ, שני חלקיו הענקיים שמכילים סיפורים של כ"כ הרבה אנשים, סיפורים שאנו שומעים כיום וכן גם סיפורים שאף פעם לא נזכה לשמוע . בזמן שעברנו בצריפים  של המחנה הזדעזעתי לראות את כל השרידים שנותרו מהתקופה הנוראית הזו. לראות את "אוסף" שערותיהן של הנשים שגולחו באכזריות, חלון ענק שמכיל בתוכו כ"כ הרבה שערות, כ"כ הרבה קורבנות . בנוסף נכנסנו לחדר המלא בנעליים, נעליים של מבוגרים וכן נעליים של תינוקות, גם את ביגדיהם של התינוקות ראינו בהמשך, זה הרגע שבו נשברתי בפעם הראשונה במסע זה, כל אותם ילדים קטנים, חסרי ישע, שלא חוו כלום בחייהם, שלא ראו עולם, ולא עשו כל דבר רע.. אותם ילדים נרצחו בצורה מחרידה ע"י הנאצים וכל שנותר לנו מהם זה אותן נעליים קטנות, אותן שמלות זעירות וחולצות עדינות, את סיפורם לא נדע לעולם, את דרך מותם גם כן וכל זאת רק משום שהם יהודים. קשה לי באמת להבין כמה רוע יכול להיות בבן אדם וכמה שנאה יכולה להיות בו, שהוא פוגע, רומס, דורס ושובר אנשים שלא עשו דבר.  כ"כ הרבה אנשים מתו, כ"כ הרבה אנשים אינם, אושוויץ, מיידנק, טרבלינקה  כ"כ הרבה סיפורים, כ"כ הרבה מתים, ומה נותר לנו? זיכרון אחד קטן וחוויה אחת משמעותית- המסע לפולין. אז איך אפשר לסכם מסע כזה? מסע מרגש, מסע קשה, מסע אמיתי, מסע שבו אנו גדלים במחשבה -פשוט מסע משמעותי!
אני חייבת לציין, שהמסע הזה לא היה יכול להיות משמעותי כ"כ עבורי בלי אותם אנשים שהיו לצידי לאורך כל השבוע הזה, משלחת המכילה 80 ילדים, 80 חברים, 80 אנשים מדהימים שתרמו בצורה מדהימה למסע הזה. הכרתי הרבה אנשים שלפני המסע לא הייתה לי אינטרקציה כלשהי איתם. החברים תמיד ידעו להיות שם עבורי, לחבק כשצריך, לנגב דימעה (והיו לא מעט), להקשיב למה שיושב על ליבי ופשוט להיות חברים. תודה רבה לכם חברים יקרים, אני בטוחה שבלעדיכם המסע הזה היה לי הרבה יותר קשה.
אז זהו, מחר בשעה הזו כבר נהיה בבית, ההורים סוף סוף יזכו לראות את פנינו, ולנשום נשימה עמוקה בידיעה שילדיהם חזרו הביתה ועברו מסע משמעותי. הורים יקרים, עשיתם דבר נכון שאפשרתם לנו לטוס למסע שכזה, מבטיחה שאין אחד שסבל, גם ברגעים הקשים של כל אחד תמיד היה שם מישהו בשבילו, חברים, הורים ומורים. 
ואני יוצאת מכאן עם המון חווית, המון סיפורים חדשים ובגרות, זהו מסע שבו גדלתי, הבנתי, בכיתי, והתחזקתי. מסע שנהנתי מכל רגע בו, ולכן כ"כ קשה לי לכתוב עליו בלשון עבר, קשה להפרד מכולם, אפילו שעוד כמה שעות אזכה לראות את אמא ואבא והחברים שלא היו איתי במסע, אני מוכנה להשאר פה לעוד שבוע (אמא אל תהרגי אותי) כי באמת שזו חוייה בלתי רגילה. ועכשיו אני מזדקפת, מרימה את ראשי ויוצאת למסע חיי עם חויה ענקית שאספר אותה לילדי, ולנכדי בהמשך.
תודה לכם משלחת יקרה,
אירית הרמן.

אני עומדת על האדמה בה ניסו להשמיד את עמי, שחר שלטון

אני עומדת על האדמה בה ניסו להשמיד את עמי, על האדמה בה רצחו, השמידו , חנקו, שרפו והתעללו בבני עמי.
אני עומדת, פוסעת , דורכת, צועדת ובעיקר- חיה ונושמת באדמה בה המטרה של הנאצים הייתה שאני לא אנשום ולא אחיה. לא אני ולא אף יהודי ברחבי העולם כולו.
אני ההוכחה לכך שניצחנו, שלמרות כל מה שהעם היהודי עבר באלפיים שנות גלות – אני פה והנאצים לא.
אני חיה ונושמת במקום בו רצחו את עמי.

היום זה היום האחרון למסע בפולין, ואני יודעת שאני לעולם לא אצליח להבין את מה שנעשה פה, ראיתי, חוויתי, הרגשתי, ובכל זאת, לא הצלחתי להבין איך אפשר, איך אפשר לרצוח תינוק, איך אפשר להכות אדם למוות , איך אפשר לירות לאדם בראש בלי לחשוב פעמיים. איך אפשר ? רק בגלל היותו יהודי?.

המסע התחיל בשמונה ימים בפולין והוא לא ייגמר לעולם, לנו נותר לזכור, להמשיך ולשמוע סיפורים ולשמר את כולם, לזכור ולהעביר הלאה לדורות הבאים, כי נדרנו לזכור הכול, לזכור ודבר לא לשכוח.



שחר שלטון

יום שישי במיידאנק - מאת נוי אביב

"יום שישי במיידנק"
השם הזה –מיידנק נמצא לי כבר זמן רב במחשבות. כבר חודשיים שאני מנסה לדמיין, לחשוב, ולנסות לקלוט מה יש שם במקום הזה שגרם לכמה מחברותיי הכי קרובות לבכות ולהישבר כשהן ביקרו בו במסע שלהן לפולין לפני כחודשיים. התיאורים שלהן על המקום, האווירה והרגשות שמתעוררים לא עזרו לי להבין אלא רק גרמו לי לחשוב. כל הזמן הן רק אמרו-"כשתהיי שם תביני". והיום, כשאני כבר אחרי הביקור במיידנק אני עדיין לא מבינה ולא קולטת כלום. לא מאמינה שזה אמיתי, שיש כאלו רמות של רוע.
הייתי בטוחה שאני אשבר במקום הזה, אבכה ויהיה לי קשה. אבל מסיבה כלשהי אני לא מצליחה להתחבר בקלות אל מה שעומד מול עיניי ואל הסיפורים. אני מרגישה שאני זקוקה למשהו מוחשי יותר כדי להבין וכדי שירד לי האסימון באמת. אבל אני חושבת שסיבה נוספת לכך היא הצורה שבה אני מסתכלת על הכל. אני מרגישה שאני פה בסוג של שליחות, ייצוג של המשפחה שלי ושל העם היהודי כולו. אני מרגישה שהמשלחת שלנו כולה היא הניצחון שלנו, היהודים. לדרוך כיום, בתור משלחת מישראל על האדמה שבה נרצחו מיליונים מבני עמנו היא הרגשה חזקה מאד שממלאת אותי בתקווה, גאווה והערצה של אותם אנשים חזקים שחיו בתקופה הנוראית הזאת וניסו לשרוד אותה בכל כוחם. בזכות אותם הגיבורים, שאני כל כך מעריצה אני חיה כיום כחלק מהדת היהודית, חיה בביטחון מבלי לפחד מהמחר. ומחר, אני חוגגת יומולדת 18. כאן בפולין. כאן כחלק ממשלחת שמטרתה לזכור ולציין את ניצחון היהודים על הנאצים הנוראים.                                                אני באמת מאמינה שדברים לא קורים סתם. לציין יומולדת 18, סימן לחוקיות, לעצמאות ולבגרות נפשית ורגשית על אדמת פולין זאת הגאווה הגדולה ביותר. ילדים יהודים רבים בתקופת השואה לא זכו להגיע לגיל הזה והנה אני, יהודייה  מישראל שאומרת בלב שלם שלא חסר לה כלום, זוכה לציין את עצמאותה, עצמאות הדת שלה, עצמאות המדינה שלה במקום בו לא הייתה שום עצמאות. ובעצם לא היה גם כל דבר אחר שמאפשר חיים-אוכל, מים, פרטיות או אנושיות.
לפני המסע חששתי שלא אצליח לשלב בין העצב לשמחה, בין בכי לצחוק, שכן הגבול בין הדברים במסע הזה הוא דק מאוד. עלו בי מחשבות שאולי אני לא צריכה לחגוג את יום ההולדת שלי במקום שכזה, שכולו מלא בעצב. אך עכשיו אני מבינה שזה בסדר. זה בסדר לכבד את זכר הנופלים ואחר כך להתפרק וליהנות עם החברים באוטובוס. זה בסדר לבקר במחנה השמדה קשה כמו מיידנק, להתרגש ולהזיל דמעה ועוד באותו ערב לחגוג יומולדת, להתרגש ולאגור כוחות. וכך אני חוזרת אל התובנה ששוב מהדהדת בי, מותר לשמוח כי עברנו את זה, ניצחנו למרות הכול ועלינו לשמוח לצד הזיכרון והכבוד שעלינו לרכוש לקורבנות התקופה הנוראית הזאת.

נוי אביב

דיווח אחרון מפולין

ערב טוב

כנראה שזה יהיה הדיווח האחרון מפי. כפי ששמתם בודאי לב בימים האחרונים שילבתי יותר ויותר כתיבה של הילדים בבלוג, כי בכל זאת - הם העיקר פה. היום ממש השתכללנו במסע, לקחנו איתנו מחשבים על האוטובוסים ונתנו לתלמידים לכתוב בזמן הנסיעה היות ובילינו כ 4 שעות בדרכים. התוצר לפניכם בפוסטים שונים של בלוגים שנכתבו על ידי תלמידים מקבוצות שונות. אני מציעה שתכינו לעצמכם כוס קפה או תה, תתרווחו ותתחילו לקרוא בהנאה צרופה.
תגובות יתקבלו בברכה!
שיהיה לילה טוב, נהניתי להיות המדווחת מהשטח, ותודה שנתתם לי להכיר את ילדיכם ולחלוק איתם שבוע כל כך משמעותי בחייהם.

אסנת

דרשה על פרשת השבוע, מאת יובל ריבלין, ערב שבת , וארשה

שבוע טוב להורים ולחברים היקרים, דבר ראשון, אנחנו מתגעגעים המון, ובטוחים שגם אתם אלינו, ולא יכולים לחכות לראותכם!
אני יובל ריבלין מיב' 3, ואתמול במהלך קבלת השבת אשר הקבוצה שלי עשתה, נבחרתי לספר על פרשת השבוע, היא פרשת בראשית, ולשאת עליה דרשה, וחשבתי למה לא לשתף את כולכם בדרשה שהקראתי.
מקווה שתהנו, תתחברו, ותלמדו קצת על מה שעובר כאן על כולנו.


שבת שלום.
השבוע, אנו מתחילים מחדש את הקריאה בתורה, והפרשה הראשונה בתורה היא פרשת בראשית, פרשה אשר מוכרת לכולנו, וכוללת את סיפורי הבריאה, עץ הדעת טוב ורע, גירוש גן עדן, רצח הבל, ומסתיימת לפני פרשת המבול אשר תסופר בשבוע הבא.
היום, אני רוצה להתמקד בפסוק מסוים מתוך סיפורם של קין והבל.  לאחר שקין רצח את הבל, אלוהים פונה אל קין כאילו בתמימות, ושואל אותו "היכן אחיך"?  קין עונה שהוא לא שומר אחיו, ולכן לא יודע היכן הבל. אלוהים עונה לו בכעס ואומר לו כי "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה".
לאורך הדורות פסוק זה זכה לפרשנויות רבות. אחד מהפירושים מנסה להבין מדוע כתוב דמי ברבים, לאדם אחד. היום אני רוצה להציע פרשנות נוספת.
לאחר כבר חמישה ימים בתוך המסע, אני יכול להגיד שהתחברתי לפסוק זה מאוד.
אני רוצה להחזיר אתכם לרגע ליום השני של המסע, בו ביקרנו במחנות אושוויץ – בירקנאו.
עוד לפני שנכנסנו בשערי המחנה, ענינו אנו בעצמנו לתשובת קין לאלוהים "השומר אחי אנוכי".
התשובה היא חד משמעית כן. וניתן היה לראות זאת בבירור כאשר שמענו את החדשות מהארץ כי גלעד שב הביתה, ובבת אחת מודי עצר מן ההדרכה ומן ההסברים, וכולנו התחבקנו, שרנו, והתרגשנו עד דמעות.
לאחר מכן, כאשר נכנסנו בשערי המחנה, יכולתי כמעט מיידית להרגיש  באמת את קולות אחיי, אשר זועקים אלינו מהאדמה, בדיוק מאותה האדמה בה הם נרצחו, ועלייה אנו עמדנו ממש באותם רגעים.
ברגעים האלו, סוף סוף יכולתי להתחבר אל כל הסיפורים ששמעתי, וראיתי בסרטים. סוף סוף יכולתי להרגיש מה שהם הרגישו, יכולתי לראות במו עיניי היכן זה קרה, לעמוד באותו מקום, ולהמחיש לעצמי את כל אותם הסיפורים, ממש לנגד עיניי, מכיוון שזה קרה ממש פה, פה לפני שבעים שנים.
כל הרגש הזה בא ממש בן רגע, מרגע שדרכתי במחנה, ממש מחוץ לבית הבובות, צריף מספר ?.
שם סוף סוף יכולתי להרגיש, לראות, ולשמוע את קול דמי אחיי זועקים אלי מן האדמה. ואפילו לבכות.... לא פשוט לי בדר"כ להתחבר לסיפורי שואה...
קין, לאחר המקרה, המשיך את חייו. התחתן, הקים משפחה, בנה עיר, ויצאו ממנו צאצאים רבים מאוד. אך למרות זאת, אלוהים נתן לו אות, ואות זה גורם לו תמיד לזכור את אותו המקרה, ולעולם לא להפסיק לשמוע את קול אחיו, אשר צועק אליו תמיד מן האדמה.
בדיוק כמו קין, עלינו להמשיך לחיות את חיינו בטוב, לשמוח, להקים משפחה, ולהצליח בחיים. אך לעולם לא לשכוח את קולות אחינו אשר זועקים אלינו, ולהנציח אותם לעד.
דווקא את השבת הזאת, בזמן הזה, בו ישנן מחאות ענק במדינה, מהפכות גדולות בכל רחבי העולם, וכאשר גלעד שליט חזר סוף סוף לאחר חמש שנים הביתה, החלטנו לחגוג פה, בפולין, כולנו ביחד, להתפלל ולקדש את השבת הזאת דווקא פה, כדי להבין ולזכור.
בתחילת פרשת בראשית אמרנו שמופיע סיפור הגירוש המגן עדן. אבל גירוש מגן עדן לא אומר בהכרח לחיות בגיהינום, אלא כבין לבין, לחיות בטוב,  לשאוף להשתפר ולשפר אך במקביל גם לעולם לא לשכוח את הרע.

יום שבת, 22 באוקטובר 2011

יום שישי 21.10 מאת אור ואביה

יום שישי, 21.10.11
התחלנו את היום במחנה מאידנק שבלובלין. הגענו לשם קרוב לשעה 8 וחצי. כשהגענו, ראינו המון בתים יפים ולאחר כמה דקות הבחנו שהגענו למחנה. מה שמפריד בין הבתים למחנה היא רק גדר תיל קטנה. ירדנו מהאוטובוס ובחוץ היו קרוב לאפס מעלות, אולי אפילו פחות, דיי קפאנו מקור..
התקדמנו לכיוון האנדרטה. אנדרטה ענקית שאי אפשר שלא להבחין בה.
אחר כך עמדנו ליד בית לבן ששימש כבית מגורים זמני למפקדי המחנה. התקדמנו לצריפים, צריפים חומים עשויים עץ.
בצריף הראשון היה חדר ההחלפה ששימש לגזירת שערות האסירים ובחדר ליד היה רחצה וחיטוי כדי שהאסירים החדשים לא ידביקו אחרים במחלות וכינים. בהמשך הצריף היה בונקר תאי הגזים. זה היה חדר גדול, אפור שהיה בו רק חור אחד מהתקרה שממנו יצא גז הצקלון B. לחדר תאי הגזים הייתה דלת פלדה עם עינית כדי שהמפקדים יוכלו להסתכל על האנשים מתים, לאט לאט.
ליד תאי הגזים הייתה שורה ארוכה של צריפים ששימשו בעבר, בזמן המלחמה לאחסון הרכוש שנלקח מהאסירים.
בצריף הבא היו מדי האסירים, הנעליים, הצלחות שהאסירים קיבלו עם הגעתם למחנה והסיר שממנו מזגו את המרק לאסירים.
אחר כך הגענו לשדות האסירים בו הם למעשה שהו בלילה. היו שם צריפים עם מיטות, אם אפשר לקרוא להן ככה. מיטות בנות שלוש קומות שבכל קומה ישנו כמה אנשים. בצריף אחר היה דגם של המחנה, "מבט על".
יצאנו מהשדות והגענו למבנים של המשרפות. בכניסה היה האולם ששימש את אחסנת הגופות וגם הוצאה להורג בירייה. בחדר ישנו ארון קבורה שעדיין נמצאים בו חלקי גופות שלא נשרפו בקרמטוריום.  בחדר אחר עשו חיפוש על הגופות כדי למצוא דברי ערך כמו שיני זהב.
בבניין הקרמטוריום נבנה משרד וחדר אמבטיה שבו שהה מנהל הקרמטוריום. לחדר זה הזמין מנהל את חבריו כדי לשתות אלכוהול וליהנות בזמן שבאותו חדר נשרפו גופות יהודים.
ראינו את התנורים והיה לנו ממש קשה להסתכל עליהם, עברה בנו צמרמורת. לא ייתכן שזה אפשרי, כל כך הרבה אכזריות.. לא נתפס.
יצאנו מבניין הקרמטוריום ודיברנו על התפילות האישיות של כל בן אדם. מודי המדריך השמיע לנו את השיר שהוא אימץ בתור התפילה שלו, "כשהלב בוכה". הרוב שרו והיה מרגש.
לאחר מכן הלכנו לאנדרטה שהיא כיפת ברזל ענקית. בתוך הכיפה היה אפר. אפר של אנשים. בזמן המלחמה החיילים הנאצים לקחו את כל האפר משריפת הגופות ושמו אותה בערימה אחת גדולה. ערימה זו הפכה לאנדרטה לזכר כל הנרצחים.
בזמן הסיור במחנה מודי המדריך סיפר לנו על אלינה, אישה גדולה-קטנה שסיפורה ליווה אותנו במהלך כל הסיור. הוא סיפר לנו שבנה של אלינה כתב לה שיר על רצונה להישאר בפולין בזמן קידום מכירת הספר שלה. השיר הוא אפר ואבק שנכתב על ידי יעקב גלעד.
הקבוצה של שי עשתה את הטקס הפעם. הטקס היה מרגש, בחירת השירים הייתה טובה מאוד.
הסיור במחנה היה קשה. קשה לתפוס את כל מה שקרה. זה לא הגיוני, לא נתפס. קשה לנו גם להבין את האנשים שגרים בבתים שצמודים למחנה שכשהם פותחים בבוקר את החלום הם רואים את המקום הזוועתי הזה. איך אפשר לגור במקום כזה? מקום עם כל כך הרבה כאב. מקום שאנשים מתו בו.
לאחר שנגמר הטקס והאצבעות הספיקו כבר לנשור לנו, עלינו על האוטובוסים לכיוון ישיבת חכמי לובלין.
הגענו לישיבה הישר לחדר האוכל. אכלנו סנדוויצ'ים, חלקם עם טונה וחלקם עם גבינה צהובה. שתינו קולה ואכלנו לקינוח ופלה פולנית. חיים קרא לנו כדי להתכנס בכיסאות, הוא הרצה לנו על הישיבה ועל הקהילה היהודית הגדולה שהייתה קיימת במקום. צילמנו המון תמונות והתרשמנו ממראה המקום.
אחר כך התכנסנו לצוותים ודנו במה שעבר עלינו עד כה. שמענו את השיר אפר ואבק וכל אחד סיפר את התחושות שלו לאחר שהוא סייר במחנה. דיברנו גם על החיילים הנאצים, אם הם צריכים להיות אנשים שונים מאתנו כדי לבצע את המעשים הזוועתיים האלו.
זה היה יום קשה אך מזל שיש לנו את החברים כדי שנוכל לבכות להם ושהם יהיו הכתף התומכת שלנו.
עלינו לאוטובוס ונסענו כשלוש שעות לבית המלון בוארשה. לאחר שהתמקמנו, התקלחנו וניסינו לעקל את היום הקשה שעבר עלינו ירדנו לחדר האוכל והתחלנו בטקס קבלת השבת. הקבוצה של שי הייתה אחראית על הטקס, היה משעשע. הם הכינו הצגה על הסיפור חנל'ה ושמלת השבת ויובל סיפר על פרשת השבוע שכללה את קין והבל עם התייחסות לשובו של גלעד שליט לביתו. לאחר הדלקת הנרות והקידוש על היין נכנסו הוריה של נוי אביב בהפתעה לכבוד יום הולדתה ה-18. כולנו היינו בשוק ושרנו לכבודה שירי יום הולדת.
התחלנו לאכול, חלקם התחילו לדבר על הגעגועים הביתה ויעל אמרה שלכולנו יש הפתעה, כולנו קיבלנו מכתבים מהבית. היה מרגש, חלקם בכו וחלקם לא. קיבלנו מכתבים מלווים בתמונות ושוקולדים, בנוסף קיבלנו מכתבים מהמחנכות.
אחרי קבלת השבת קינחנו את היום עם חזרות לטקס שאנחנו מכינים לטרבלינקה  (:

אור בר-אברהם ואביה חיים.
 


שבוע טוב מוארשה

ערב טוב לכולם
שמחה מאד לקרוא שיש כבר הורים שמגיבים -חבל שהמסע לא נמשך שבועיים-שלושה, בטוח היינו מקבלים שפע רב יותר של תגובות.
אני משתפת את הילדים בכך שאתם מגיבים, כך שזה יהיה נפלא אם תמשיכו להגיב. אני שמחה לדעת שיש מספר הורים שנהנים מהדיווח והזמן שמוקדש לכך אינו מבוזבז.
העליתי תמונות לפייסבוק, אני ממשיכה לנסות להעלות עוד תמונות. אין לי תמונות עדכניות מהיומיים האוחרונים עקב העומס הרב שעלינו.
היום ביקרנו באזור גטו וארשה, למדנו שהיה גטו גדול וגטו קטן, ראינו את אחד השרידים הבודדים לקירות הגטו שנשארו על תילם. במקום בו עמדנו היו חסרות מספר אבנים בחומה - הן הועברו למוזיאון השואה בוושינגטון וכן למוזיאון יד ושם לשם תצוגה. מעניין שהיו 2 גטאות, והיו גשרים שחיברו ביניהם היות וכביש ראשי עבר באמצע.

הסתובבנו בעיר העתיקה, במקום בו היה בית כנסת עתיק והיום קיים מוזיאון. סיירנו באזור בו היו ילדים מתגנבים אל ומתוך הגטאות דרך בורות ביוב. ביקרנו גם באנדרטה שנבנתה לכבוד חללי המרד הפולני שהתרחש כשנה וחצי לאחר מרד גטו וארשה. בעיר העתיקה גם היה לנו זמן חופשי (שעתיים) אותם הילדים בילו בחבורות קטנות, בארוחת צהריים וקניית מזכרות. העיר העתיקה מאד יפה, בתיה מרהיבים ונעים להסתובב בה. חבל רק שהיה ממש קר.
OK, לא היה קר כמו אתמול במיידאנק, אבל עדיין - די קריר. קריר מאד. עד שסיימנו את הטקס בשעה 6 לערך כבר היינו די קפואים. אבל קפצתי קדימה.
לאחר הזמן החופשי בעיר העתיקה עלינו על האוטובוסים ונסענו לאזור כיכר השילוחים שליד גטו וארשה, האומשלגפלאץ. יש שם אנדרטה לציון שילוח 300.000 יהודי גטו וארשה לחיסול בטרבלינקה. משם מתחילה דרך הגבורה. במסלול דרך הגבורה יש 21 אבני זיכרון המציינות דברים חשובים בהסטורית התקופה. עצרנו בדרך ליד מספר אבנים חשובות וקיבלנו הדרכה וסיימנו את הטקס באבן שליד המקום שפעם היה בו הבית ברחוב מילא 18 - שם היתה המפקדה של מנהיגי מרד הגטו. במקום זה קיימת אנדרטה לזכר משתתפי המרד ולרגליה קיימנו את הטקס של הקבוצה של גיל שהיה בסימן ילדים בשואה. אני מקווה שאצליח לשכנע את אחד התלמידים בקבוצה לכתוב ולספר על הטקס שערכו. היה מרגש ביותר, במיוחד כיוון שכולנו השתתפנו בשירת השירים וגיל שיתף אותנו בסיפור אישי. גיל דיבר על אביו שהיה ילד בתקופת השואה ועל כך שכל חייו לא יצא למעשה מאותה התקופה.

משם עלינו חזרה לאוטובוסים וחזרנו למלון לפני כשעה. עוד מעט יורדים לארוחת ערב ובמהלכה יהיה ערב פולקלור. יהיה מעניין, ללא ספק! לא מבטיחה שיהיו משם תמונות, לא בטוח שנספיק. מה שכן, - יעל מצלמת מאות תמונות והכל יעלה בסופו של דבר לאתר בית הספר.

שיהיה בנתיים לילה טוב, אשתדל לכתוב שוב מאוחר יותר.
אסנת
נ.ב. - לא לשכוח לבדוק את התמונות החדשות 

יום שישי, 21 באוקטובר 2011

שבת שלום מוארשה

בוקר טוב לכל הקוראים היקרים
דבר ראשון, אני שומעת מהילדים שאתם קוראים את הבלוג ומתעדכנים. הם צמאים לשמוע את התגובות שלכם ובנתיים היו תגובות מעטות. למעשה היתה רק תגובה אחת בבלוג ועוד כמה תגובות על עמוד הפייסבוק. אני מנסה להעלות תמונות נוספות הלילה, ומקווה להצליח בשעה הקרובה כך שיהיה לכם על מה להסתכל. בנתיים הוספתי עוד כתבה של טל דמבובסקי ויש עוד מספר בנות שהתחילו לכתוב אך טרם סיימו ואעלה את דבריהן מחר בסוף היום. אנא - הגיבו!
היום, כפי שכבר קראתם מטל, היה יום לא פשוט. הקור היה חודר עצמות, קור של לפני השלג למי שמכיר את התחושה. הילדים התלבשו היטב ועדיין רעדו מקור. זה בהחלט הוביל לשיחות מעוררות מחשבה מאוחר יותר - איך הם עשו זאת? איך הם הצליחו לשרוד במשך תקופה כל כך ארוכה כשרק כתונת פסים דקה לגופם? כפי שאמרה לי אחת האמהות: הרי שתינו לא היינו שורדות פה שעתיים בעמידה בקור הזה, כשאנחנו לבושות היטב כפי שאנחנו, אז איך הם עשו זאת? ובאמת העליתי את השאלה הזאת בפגישה הקבוצתית ועלו תשובות שונות. המשותף לכולן היה הכח והתקווה שהפיחו חיים וכוחות בלתי מוסברים בשורדי השואה שהצליחו לעבור את החורפים הכל כך קשים. 
אמרתי כבר שזה לא הביקור הראשון שלי במקום, ועדיין, בכל פעם שאני עוברת בתוך הקרמטוריום אני לא מבינה איך. אני לא מבינה למה ואני לא מבינה מי היו האנשים המעורבים. באמת שקשה להבין. כשיצאנו מהקרמטוריום והשמש כבר יצאה מבינות לעננים והתחילה להפשיר אותנו במעט, שם מודי את השיר 'כשהלב בוכה'. אני מכירה את השיר בע"פ, תמיד שרה אותו בכוונה רבה, תמיד בוכה כשאני שרה אותו כי אני מקשיבה למילים ולא רק שרה מתוך אהבת המוזיקה, אבל הפעם - המילים קיבלו משמעות כל כך הרבה יותר חזקה ומהותית מכל הפעמים ששמעתי אותו עד כה. גם עכשיו כשאני נזכרת בדקות האלה כשעמדנו על הדשא והאזנו לשיר, אני דומעת ושערות ידי סומרות.

הערב ערב שבת, וכשהגענו לורשה קיימנו קבלת שבת שמחה ומבורכת לפני ארוחת הערב. היה חשוב מאד להפיג את הכאב והצער מהביקור במיידאנק הבוקר והדרך בה זה נעשה היתה נהדרת: שירים, פרשת השבוע, קטעי קריאה, שירה בציבור, הצגה - פשוט נפלא, אבל אתן לנציגי הקבוצה של שי לספר לכם על כך בפרוטרוט -הם הבטיחו ואני מקווה שאוכל לקבל מהם את הכתוב ולהעלות מחר בסוף היום.

גולת הכותרת של הערב היתה דרישת השלום מהבית שכולם קיבלו. המכתבים ששלחתם לבית הספר לפני מספר שבועות הגיעו לידי ילדיכם, וגם החבילות והממתקים והמתנות (למי שהגדיל לעשות) וגרמו לפרץ רגשות עז. שילוב הארועים של היום עורר געגועים עזים ובטח חלקכם לא הבין איך זה שהילד/ה מתקשר בבכי אדיר. לא לדאוג, לא קרה שום דבר, פשוט מתגעגעים לחיבוק של אבאמא. אנחנו פה מנסים לספק את הדבר הקרוב ביותר לכך שניתן ומעריכים את כל המילים הטובות ששלחתם לילדיכם ולנו. באמת תודה.

זהו. השעה שוב 1 לפנות בוקר ובאמת הגיע העת לישון. מחר יש השכמה מאוחרת - אפשר לקום ב 7!
שבת שלום ולהשתמע
אסנת

מאיידנק - דיווח מטל דמבובסקי

אתמול בערב, במלון בלובלין, אמרו לנו שבמאידנק יהיה קצת יותר קשה. אמרו לנו שיותר קשה להסתכל, לראות, להבין. לא האמנתי כמה זה נכון.
היום היינו במאידנק. היה לי קשה. קמנו בבוקר מוקדם, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לדרך. מסתבר שמחנה ההשמדה מאידנק הוא קילומטרים אחדים מבית המלון שבלובלין, כך שהגענו תוך 10 דקות למחנה. הסתכלתי סביב ופתאום ניצבה מולי אנדרטה ענקית. כל כך ענקית שאי אפשר להבין את גודלה ואת עוצמתה מבלי לראות אותה במציאות, אפילו תמונות לא יעזרו. התקרבתי אליה והרגשתי קטן. האנדרטה העבירה לי תחושת מוזרה, הסתכלתי עליה וזה היה נראה כאילו היא עומדת ליפול עליי. עברנו כולנו את האנדרטה והגענו לשביל השחור. המדריך אמר שמי שהיה במחנה קרא לו ככה מכיוון שהוא הרגיש שהוא בדרך לסוף. הלכנו ליד הבתים והמשרדים של המפקדים הנאצים שהיו במחנה. לבסוף הגענו לצריפים. נכנסו אליהם והמדריך סיפר לנו מה שעושים בתוך הצריפים האלה, שזה בעצם לקיחת זהותם של האנשים. לאנשים שנכנסו לצריפים האלה לקחו את השערות, את הבגדים, את המשפחה והאנשים הקרובים אליהם, את התקוות, את הרצונות והחלומות. בכל חלק בצריף עשו דבר אחר, באחד סיפרו את האנשים, ובאחר קילחו אותם. את האנשים חילקו לקבוצות על פי גילאים ומינים וכך הפרידו אנשים אחד מהשני. לאחר מכן נכנסו לעוד כמה צריפים וראינו תאי גזים קטנים ומיטות שעליה אסירים ישנו. אבל זה עוד לא היה הדבר שבאמת זעזע אותי.
הדבר שהכי זעזע אותי זה המקום שאליו הלכנו לאחר מכן. הרי, אי אפשר רק להרוג אנשים, צריך לעשות משהו עם הגופות, ככה שהיה צריף גדול רק לשריפת גופות. כשנכנסתי אליו, פשוט הרגשתי רע. קשה לי להאמין, שאנשים אמיתיים (אם בכלל אפשר לקרוא להם ככה) הרגו אלפי אנשים, אחד אחרי השני, במוות איטי ומחריד של חניקה עם גז, מוות שלוקח כ-15 דקות. רבע שעה של סבל איום. ולא מספיק הרצח, לאחר מכן, מוציאים שיני זהב, בודקים אם הם החביאו חפצים בעלי ערך במערכת העיכול ושולחים אותם ישר לתנורים. שורפים אותם עד שהם הופכים לאפר. המדריך סיפר לנו על חיילים שבזמן שריפת הגופות פשוט הביאו חברים לצריפים ושתו, ודיברו, וצחקו בגלל החום שבצריפים כתוצאה מהתנורים. באותו רגע קיבלתי תחושה רעה ורק רציתי לצאת מהצריף, אז יצאתי מהדלת האחורית. אך התחושה שלי לא השתפרה. מאחורי הצריף, אני מסתכל קדימה ורואה בתים. בתים של אנשים. אנשים שחיים שמה היום וחיו גם בעבר, בזמן שהמחנה היה פעיל. לחשוב שכל הזמן הזה, אנשים הושפלו, הוכו, נרצחו בצורה מחרידה ואפילו נשרפו, כאשר אנשים אחרים, חיו מטרים אחדים מהמקום, בידיעה מלאה שזה מה שקורה שמה, ולא עשו דבר. הם ישבו בבתים שלהם, ראו את העשן, הריחו את הריחות, שמעו את הסיפורים, ושתקו. ברגעים האלה המדריך יצא, והקבוצה נעמדה במעגל. הוא השמיע שיר. "כשהלב בוכה" בביצוע שרית חדד. כששמעתי את השיר הזה במאידנק, חשבתי על הקשר בין המילים למקום ולסיפור, הבנתי שהכל מתקשר. התרגשתי ונשברתי במקום. דמעה נזלה. המזל שלי הוא שהיו לצידי חברים. חברים שתמיד עזרו, וחיבקו, ותמכו.
לבסוף, הלכנו לסוף האנדרטה, מין גבעה שהבסיס שלה הוא האפר של האנשים שנשרפו. הסתכלתי ולא האמנתי כמה אפר יש שם. פשוט נורא. אחת מהקבוצות עשתה טקס מכבד ומרגש, ולאחר מכן, עלינו על האוטובוסים להמשך מסענו.
כבר בשלב הזה של המסע, עוד רק בחצי שלו, אני רוצה להגיד תודה.
תודה לחברים שתמכו, למורים שעזרו, ובמיוחד להורים שאפשרו לנו לצאת למסע הזה.
תודה.
בהמון אהבה,
טל דמבובסקי.