אושוויץ, מילה כה קטנה עם משמעות כל כך גדולה.

אחרי יום קשה ומסיבי בביקור במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו עלו בי השאלות:
איך הרוע בהתגלמותו נמצא במקום כל כך יפה?
האם האסירים בבירקנאו ראו גם את היופי שבמקום?
האם כשראו את היופי הזה הם הרגישו שפויים יחסית לכל הנעשה מסביבם?
באיזו דרך הם הצליחו להשאר שפויים במקום שנמצא בו כל כך הרבה רוע?

בסמינרי ההכנה אמרו לנו שאושוויץ הוא בית חרושת למוות, נרצחו בו 2,000,000 איש, מספר שלא נתפס.
ספרו לנו סיפורי זוועה של אנשים ששרדו וכאלה שלא.
אך איך אפשר להשוות בין אושוויץ המתואר כבית חרושת למוות, לשטח עצום השרוע בדשא,
עליו מונחות בקתות עץ ולבנים מסודרות בשורות מדוייקות, עם נוף של יער סבוך,באמצע הסתיו כאשר העלים נושרים, רוח נושבת בחוזקה, בשקיעה של יום בהיר.
זה מחזה יפיפה עד שרואים את מסילות הרכבת שחוצות את המחנה, את גדרות התייל שסוגרות את כל המחנה,
כשחושבים על כל הסיפורים ששמעת על המקום, סרטים שראית, הכל מתחבר ביחד ונהיית לך צמרמורת שאתה לא יודע אם זה בגלל הרגש או שפשוט אתה קופא מקור.

אתה מנסה למצוא כל פעם מחדש את הקשר בין החיים למוות
אך עולות לך הרבה שאלות שאין עליהן תשובות, או שעדיין לא גיליתי מהן,
ולכן עכשיו אני יכולה להגיד שהמסע התחיל ויש עוד למה לצפות !

ד"ש חם מפולין (למרות שקר)
גל גולדברג