אני כל הזמן חושב על הילדים שלי.
כשהייתי פה בביקורי הראשון...עוד לא היו לי ילדים.מדהימה התחושה הכול כך שונה ואחרת שאני חש היום,נוכח כל המקומות בהם אנו מבקרים כשיש לי ילדים ,היום,כשאני אבא. אינספור פעמים אני שואל את עצמי בחיי היומיום בארץ ישראל הבטוחה והמגוננת עד כמה אוכל לשמור ולהגן על ילדיי...האם אוכל למנוע מהם לטעות,האם אוכל לשכנע אותם לקבל החלטות נכונות ולבחור בדרכים טובות.מצד שני אני שואל את עצמי האם גוננות הייתר הזו היא טובה?..האם היא מועילה באמת? ומהו הגבול שיוצר את האיזון הדק בין לשמור עליהם ולגונן לבין היכולת להרפות ולשחרר ולתת לילדיי להתנסות וכן...כן..גם לטעות וללמוד מאותן טעויות.
אני כל הזמן חושב על הילדים שלי
וכאן,בפולין...במקומות שבהם מאות אלפיי ילדים ומליוניי הוריהם הוכו,הושפלו,נירצחו.אדמה מגואלת בדמם של ילדים בני שלוש,ארבע,שמונה ותשע.אני לא יכול להתחמק מן השאלה המטרידה מה הייתי עושה בסיטואציה איומה וכאוטית כזו..כיצד למען השם הייתי מצליח לשמור עליהם...ויותר מכל מטרידה אותי המחשבה האיומה והמטרידה...האם הייתי יכול לדמיין סיטואציה שלוקחים לי אותם....זו מחשבה כול כך איומה ומאיימת שברגע קצר משהו במנגנוניי תת המודע שלי מסלק ומעיף אותה..עד שהיא חוזרת ומטרידה שוב..אל מול המראות,אל מול הסיפורים
אני כל הזמן חושב על הילדים שלי
מתגעגע אליהם.מחר אראה אותם..אין דבר בעולם שייסב לי אושר גדול יותר מרלאות אותם ולחבק אותם
גיל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה