אתמול בערב, במלון בלובלין, אמרו לנו שבמאידנק יהיה קצת יותר קשה. אמרו לנו שיותר קשה להסתכל, לראות, להבין. לא האמנתי כמה זה נכון.
היום היינו במאידנק. היה לי קשה. קמנו בבוקר מוקדם, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לדרך. מסתבר שמחנה ההשמדה מאידנק הוא קילומטרים אחדים מבית המלון שבלובלין, כך שהגענו תוך 10 דקות למחנה. הסתכלתי סביב ופתאום ניצבה מולי אנדרטה ענקית. כל כך ענקית שאי אפשר להבין את גודלה ואת עוצמתה מבלי לראות אותה במציאות, אפילו תמונות לא יעזרו. התקרבתי אליה והרגשתי קטן. האנדרטה העבירה לי תחושת מוזרה, הסתכלתי עליה וזה היה נראה כאילו היא עומדת ליפול עליי. עברנו כולנו את האנדרטה והגענו לשביל השחור. המדריך אמר שמי שהיה במחנה קרא לו ככה מכיוון שהוא הרגיש שהוא בדרך לסוף. הלכנו ליד הבתים והמשרדים של המפקדים הנאצים שהיו במחנה. לבסוף הגענו לצריפים. נכנסו אליהם והמדריך סיפר לנו מה שעושים בתוך הצריפים האלה, שזה בעצם לקיחת זהותם של האנשים. לאנשים שנכנסו לצריפים האלה לקחו את השערות, את הבגדים, את המשפחה והאנשים הקרובים אליהם, את התקוות, את הרצונות והחלומות. בכל חלק בצריף עשו דבר אחר, באחד סיפרו את האנשים, ובאחר קילחו אותם. את האנשים חילקו לקבוצות על פי גילאים ומינים וכך הפרידו אנשים אחד מהשני. לאחר מכן נכנסו לעוד כמה צריפים וראינו תאי גזים קטנים ומיטות שעליה אסירים ישנו. אבל זה עוד לא היה הדבר שבאמת זעזע אותי.
הדבר שהכי זעזע אותי זה המקום שאליו הלכנו לאחר מכן. הרי, אי אפשר רק להרוג אנשים, צריך לעשות משהו עם הגופות, ככה שהיה צריף גדול רק לשריפת גופות. כשנכנסתי אליו, פשוט הרגשתי רע. קשה לי להאמין, שאנשים אמיתיים (אם בכלל אפשר לקרוא להם ככה) הרגו אלפי אנשים, אחד אחרי השני, במוות איטי ומחריד של חניקה עם גז, מוות שלוקח כ-15 דקות. רבע שעה של סבל איום. ולא מספיק הרצח, לאחר מכן, מוציאים שיני זהב, בודקים אם הם החביאו חפצים בעלי ערך במערכת העיכול ושולחים אותם ישר לתנורים. שורפים אותם עד שהם הופכים לאפר. המדריך סיפר לנו על חיילים שבזמן שריפת הגופות פשוט הביאו חברים לצריפים ושתו, ודיברו, וצחקו בגלל החום שבצריפים כתוצאה מהתנורים. באותו רגע קיבלתי תחושה רעה ורק רציתי לצאת מהצריף, אז יצאתי מהדלת האחורית. אך התחושה שלי לא השתפרה. מאחורי הצריף, אני מסתכל קדימה ורואה בתים. בתים של אנשים. אנשים שחיים שמה היום וחיו גם בעבר, בזמן שהמחנה היה פעיל. לחשוב שכל הזמן הזה, אנשים הושפלו, הוכו, נרצחו בצורה מחרידה ואפילו נשרפו, כאשר אנשים אחרים, חיו מטרים אחדים מהמקום, בידיעה מלאה שזה מה שקורה שמה, ולא עשו דבר. הם ישבו בבתים שלהם, ראו את העשן, הריחו את הריחות, שמעו את הסיפורים, ושתקו. ברגעים האלה המדריך יצא, והקבוצה נעמדה במעגל. הוא השמיע שיר. "כשהלב בוכה" בביצוע שרית חדד. כששמעתי את השיר הזה במאידנק, חשבתי על הקשר בין המילים למקום ולסיפור, הבנתי שהכל מתקשר. התרגשתי ונשברתי במקום. דמעה נזלה. המזל שלי הוא שהיו לצידי חברים. חברים שתמיד עזרו, וחיבקו, ותמכו.
לבסוף, הלכנו לסוף האנדרטה, מין גבעה שהבסיס שלה הוא האפר של האנשים שנשרפו. הסתכלתי ולא האמנתי כמה אפר יש שם. פשוט נורא. אחת מהקבוצות עשתה טקס מכבד ומרגש, ולאחר מכן, עלינו על האוטובוסים להמשך מסענו.
כבר בשלב הזה של המסע, עוד רק בחצי שלו, אני רוצה להגיד תודה.
תודה לחברים שתמכו, למורים שעזרו, ובמיוחד להורים שאפשרו לנו לצאת למסע הזה.
תודה.
בהמון אהבה,
טל דמבובסקי.
טל, מאד התרגשתי לקרוא את מה שכתבת. הרגשתי שאני נמצאת שם אתכם. תודה על השיתוף והפתיחות....זה מדהים בעיני. עינת אמא של אלמוג זולא
השבמחק